אתמול הייתה לי מסיבת יומולדת 10 (לא בתאריך האמיתי).
זה התחיל דווקא טוב.
כולם הגיעו, התיישבו, וחיכו לאקשן המפתיע ולתכנית האומנותית של
הערב.
ואז זה התחיל. אורות, חושך ושירים אופנתיים ברקע של אייל גולן
ו/או אקווה.
"I'm a barbie girl, in a plastic world..."
והנה, נכנסה לה נועה ("המקובלת" של הכיתה... כולן מתות להיות
כמוה, מלכה שכזאת... שיער בלונדיני בריא ומלא ברק, תנועות
חושניות... אפילו בריטני לא הייתה ככה בכיתה ה') מתחילה עם
הפיזוזים שלה, וכל הבנות אחריה.
לא רק הבנות כמובן...
ובמקביל, העיניים של הראל עוקבות בעניין, לא לפספס שום עינטוז.
האישונים השחורים שלו בפעולה (המסתוריים האלה, מה מסתתר שם??
כבר 5 שנים שהוא מבקש ממני עפרונות וקורא לי "אפרוח"... כי
נועה היא ה"תרנגולת" שלו. אח, התמימות. 5 שנים של הפסקות עשר,
ובכל פעם הראל כנגד הבנות ובראשן נועה, בתחרות ריצה לשירותים.
מעין תופסת כזאת. אם נגיע לליידיז רום לפניו - הוא לא יוכל
להכנס, וננצח בתחרות. אבל כל עוד הוא אורב לנו בפתח היציאה, כך
גם אי אפשר להגיע לשיעור הבא.
כן, תארוב מאמי. בוא תתפוס אותנו...
הדבר הבלתי ניתן להשגה הזה נמצא עכשיו אצלי בבית... רק עוד שנה
אחת נותרה לי כדי להביא אותו לשיחה מרתקת, שאולי תתגלגל להצעת
חברות... או משהו. אולי גם ככה אצא ממעגל העוני החברתי בכיתה
המחורבנת הזאת. הזדמנות להכיר קצת אנשים מחוץ לנוכחים שבביתי
כרגע).
המשחקים במסיבה היו נחמדים אבל כשהגיע החלק של הכיבוד, כולם
השתוללו כמו מופרעים! (מי היה מאמין...)
הם קפצו על הכורסאות, ליכלכו אותם, ובנוסף לכל מרחו את השוקולד
של המצופים על הריצפה.
הייתי עם עקבים, כאלה שלא מותאמים מהמפעל להליכה על שוקולד. זה
לא כתוב בהוראות היצרן, בכל אופן. לא רציתי לבדוק את זה, אבל
כנראה שלא הייתה לי ברירה. בדרכי למטבח להביא עוד מגש של פיתות
עם חומוס ומלפפון חמוץ שמוציא רירים ירוקים ורטובים (המאכל
האידאלי למסיבות בגילאי - הילדות - התמימים - קצת - לפני - גיל
- הטיפש-עשרה), כדי שהנוסחא המופלאה הזאת תשתיק את קיבותיהם
ופיותיהם של אוכלי החינם ששורצים לי בסלון. וכך קרה שבצעד הבא
שלי, לפתע נקלע לעיניי (הנראות ובלתי רואות) כתם שחור על
הריצפה. בסיוטיי הנוראיים הייתי רואה את אותו ג'וק ענקי בעל
הכנפיים המאיימות להמריא בכל רגע נתון. אך לשם שינוי דווקא
חשבתי בתחילה שזה החתול שלי, ג'ין (שד - בתימנית, יפה -
במרוקאית). אבל למרבה המזל זה היה רק שוקולד חלקלק ומבריק.
אותו שוקולד גם היה מרוח לי שנייה לאחר מכן על המכנסיים, כי
אתם יכולים לנחש מה קרה, כיוון שהאזהרה לא הייתה כתובה בהוראות
היצרן של הנעליים העקומות האלו.
אז ההמשך כבר מובן מאליו. יאיר הוציא סכין (או אולר...
וואטאבר) וכל המצ'ואיסטים ירדו אחריו למטה לבדוק אותו על איזה
הולך רגל תמים. קרן חנקה את אור, וזאתי רצה הביתה "להגיד אותה
לאימא", וגם לדווח למשטרה בדרך.
נו, אתם בטח מכירים את זה. מסיבה אופיינית בבית ספר יסודי. כן
כן, גם אתם תשלחו את ילדיכם למסיבות הללו, ואלה יחזרו ויספרו
כי "היה כיף מאוד". אל תשאלו מה הכתם האדום באיזור הברך, ואם
לא התאפקתם אז תצפו לתשובה של "מיץ פטל, ירקתי אותו, כי הוא
היה איכסה פיכסה". כי יש פתגם כזה שאומר "כל מי שעל יאיר ילשין
- לא יוכל יותר להשתין". שתן, לפחות...

"יש לי לעוד הרבה מה לצפות, ועוד הרבה הרפתקאות בכיתה שלי",
כך כתבתי בעמוד הראשון של היומן שלי (שקיבלתי כמתנת יומולדת),
בערב יום שישי אחד איי שם בשנת 1998.
כן, מתנות הם הביאו.