אף פעם לא אהבתי במיוחד את יום שבת. זה יום של משפחות, ולי אין
כזאת, לא ממש. אני זוכר שכשהייתי קטן, אימא תמיד הייתה אומרת
לי איזה ילד מוזר אני ושהיא לא מבינה איך זה שאני הבן שלה.
"תהיה כמו כל הילדים," היא הייתה אומרת, "תצא בחוץ, תשחק, תראה
אותי, כל השבוע אני מחכה ליום הזה." אימא ידעה על מה היא
מדברת. כל ערב שישי הייתה יוצאת לבלות עם החבר שלה, נותנת לי
נשיקת לילה טוב וצועדת על עקביה אל הדלת, נועלת אותה בשקט,
מתוך התחשבות בי. בשבת בבוקר כשהייתי קם, מוקדם כמו תמיד,
הייתי מוצא אותה ישנה, בגדים מקומטים מפוזרים מסביב ואיפור
מרוח על העיניים. בדרך כלל הייתי מסדר קצת את הבית, ומדמיין
שזו בכלל אחוזה ענקית ואני הממונה על הסדר והניקיון. הכיסאות
היו הופכים אז לכורסאות ענק, עם ידיות בדולח בקצוות, וריפוד
משי בוהק. במיוחד אהבתי את נוצת הניקוי הצבעונית, ששכנעתי את
אימא לקנות לי כשהיינו יום אחד בחנות. הייתי מסתובב בבית,
מעביר את הנוצה הרכה על כל הרהיטים, ומדמיין שזו נוצת פלאים.
הבית כולו היה הופך לממלכה, ובאוויר נישא קסם. ואז אימא הייתה
קמה. "שתהיה בריא לי. מה אתה מסתובב פה ומנקה? צא בחוץ כבר, לך
לחברים, תעשה משהו" וכשחשבה שאני כבר לא שומע, מתוך פה רפוי
ובעיניים נפוחות הייתה ממלמלת "הוא עוד ייצא לי הומו הילד
הזה." שנים תהיתי מי זה הומו.
בשעות הצהריים המאוחרות, כשהרגשתי רעב, הייתי שואל את אימא אם
היא רוצה משהו לאכול. "משהו קטן ממי. אימא לא מרגישה כל כך
טוב," הייתה עונה. בגיל 11 כבר ידעתי להכין חביתה, אורז, וגם
מקרוני - עם רסק והכול. הייתי מביא לאימא את האוכל במגש, כמו
בארוחה מלכותית, והיא הייתה מלטפת לי את הראש. "איזה מזל שיש
לי אותך," היא הייתה אומרת, ואני הייתי מרגיש שאני רוצה לחבק
אותה. אחרי שפיניתי את המגש ואת הצלחות הייתי ניגש למטבח לבדוק
אם נשאר אוכל בשבילי. לפעמים אימא נורא אהבה את מה שהכנתי
והייתי צריך להכין עוד.
כשכבר החשיך הייתי מסדר מערכת ליום שלמחרת, קורא בעיון את
המקצועות שכבר ידעתי בעל פה, ומסדר את כל המחברות והספרים יפה
בתיק. השיעור הראשון מחר הוא טבע, וזה השיעור שאני הכי אוהב.
המורה מסבירה על כל מיני אבנים, וחולות, ובעלי חיים. פעם למדנו
על סוסים בכיתה, וגם ציירנו. כשחזרתי הביתה שאלתי את אימא אם
אנחנו יכולים לקנות סוס אמיתי, לא גדול, אפילו כזה שרק נולד,
שאני יוכל לטפל ולדאוג לו. אימא הסתכלה בי במבט משונה, ולא
אמרה דבר. חשבתי שאולי לא הייתי מנומס, וביקשתי ממנה סליחה.
כשהגיע הזמן ללכת לישון הייתי לוקח את הספר שהשאלתי מהספרייה
שבכיתה, והייתי מתבונן קודם בכריכה. ציורים צבעוניים של ילדים
מחייכים, של בלונים ושל קוסמים- תמיד הייתי בוחר את הספרים לפי
האיורים שבחזית. הייתי פותח את הספר ומתחיל לקרוא בקול,
ולפעמים אימא הייתה מבקשת ממני לשתוק, אז הייתי מזיז רק את
השפתיים. כשהייתי מרגיש שאני כבר נרדם הייתי מסתכל חזק חזק
באיור בדף שקראתי, כדי שאולי אחלום עליו. את הספר הייתי מניח
ליד המיטה, הייתי מכבה את האור במתג שליד המיטה, ומסתכל על
האור שמטיל הירח על הרצפה. פס של אור מרגיע שהאיר לי את החדר
ברגע שעיניי התרגלו אל החושך. פעם קראתי שבעתיד אנשים יוכלו
לגור על הירח. זה נראה לי כל כך יפה, בטח נורא שקט שם, וקסום.
אולי אימא ואני נוכל לעבור לשם כשאגדל. אף פעם לא אמרתי לאימא
על כך, רציתי לעשות לה הפתעה.
אבל לא הספקתי. היא הפתיעה אותי קודם, כשחזרתי הביתה יום אחד,
מבית הספר, וראיתי שהדלת פתוחה, מבחוץ עומדים שכנים ומבפנים
אנשים במדים. בהתחלה חשבתי שאולי אימא עושה מסיבה, היא תמיד
אמרה שלא צריך סיבה למסיבה. גם כשראיתי את האלונקה עוד קיוויתי
שאולי אימא פשוט שוב התעייפה יותר מדי. זו הייתה הפעם האחרונה
שראיתי אותה - עם פנים חיוורות, וידיים מיטלטלות לצדדים, לפני
שלקחו אותי הצידה, ואחר כך למשפחה אומנת.
אולי היא שם, במקום שאור הירח מגיע אליו, מתבוננת בי לפעמים,
כשיש לה זמן, ושומרת.