"הדבר הכי חשוב בחיים, זה לאהוב את עצמך". ככה הוא אמר לי
באותו הערב. "למות על עצמך. להשתגע מעצמך. לפנק את עצמך. לנשק
את עצמך ולגעת בעצמך תמיד."
הוא לקח נשימה החוצצת את מילותיו והמשיך, "כשאת נוגעת בעצמך
גופך מכיר את התחושה ואת יודעת היטב מה נעים לך ואיפה לגרד. את
יודעת  את המקום המדויק ואת הקצב. את לא מתביישת מעצמך ומרשה
לעצמך לעשות בך הכל. את אפילו לא עושה פרצופים לעצמך." הבטתי
בשפתיו שנעו בחושניות ואהבה עצמית וחייכתי.

"כשאת מפנקת את עצמך את תעשי זאת בצורה המושלמת ביותר שיש.
מבלי לצפות לתמורה. מבלי להכביר במילים מיותרות. מבלי לרצות
גוף נוסף. זו את ועצמך וזה אומר שזה הכל. את תכיני לעצמך את
הטוסט הכי מושקע שיכול להיות. כזה עם  המון קטשופ וגבינה צהובה
ועם פטריות וזיתים וגם בצל. את לא צריכה ממילא להתנשק עם עצמך
אף פעם." הוא השתתק ואני צחקתי על התיאוריה המצחיקה שלו לגבי
הטוסט המושקע ולא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון ואיך חתיכת
לחמנייה עם גבינה צהובה קשורה כאן לעניין...

"את מכירה את הפתגם "אם אין אני לי - מי לי"? הוא שאל ולא חיכה
לתשובתי. " זה אכן נשמע כמו רצף של מילים משורבבות אשר נכתבו
על ידי ילד שהגיע אתמול לכיתה א' ולמד את האותיות לראשונה. אך
אין הדבר נכון. יש ברצף המילים המצחיקות האלה הרבה מעבר. את
הרי תמיד תהיי שם בשביל עצמך. לעולם לא תעזבי אותך. את תלווי
את עצמך לאורך כל חייך. בין אם תרצי ובין אם לא."

"לכל אדם חסרונות ותכונות שהוא שונא בעצמו". הוא אמר לי בלילה
קר של פרשת דרכים. מי יכול להבין את השיגעונות שלך ויתר מעצמך?
מי יכול להבין את פשר הדברים המשונים שאת עושה או את התקפות
הזעם שלך על כלום מלבד עצמך? מי מודע לתוכך, למחשבותייך
ורצונותיך יותר מעצמך?היש מישהו שבאמת מודע לתשוקותיך, מכיר את
הפנטזיות הכי חבויות שלך? שמכיר את פני האנשים שאת דיוקנם את
מציירת בדמיונך רגע לפני שאת נרדמת?" הוא שאל וממש לא חיכה
לתשובתי. מילותיו התרוצצו בחלל כאילו אין להן אם ואב ואף אחד
לא היה אחראי על הדברים אך הם נשמעו כל-כך משכנעים ומובנים.
כל- כל ברורים כשמים את הקלפים על השולחן ולא מתחבאים מאחורי
מסיכות.

אז עכשיו לאחר השיחה הזו שלנו עטפתי את גופי  במגבת עדינה,
כיוונתי את זרם המים לטמפרטורה המועדפת עלי ואף אחד לא אמר לי
שחם לו מדי או שהוא קופא לי מקור. אף אחד לא ביקש שאתן לו קצת
את שפופרת המקלחת או שאזוז טיפה הצידה. אני הייתי אדון לעצמי
באמבטיה המרווחת שלי. הבטתי בראי וטבעתי בתוך עיני כפי שאני
נוהגת לעשות בעיניהם של זרים. הבטתי לעצמי עמוק בתוך העיניים
והרגשתי שאני מתבוננת על עצמי מבחוץ , כאילו אני אדם אחר העומד
נפעם מעצמי. טבלתי באמבט שבינתיים התמלא לו . הוספתי קצף. המון
קצף. כמות אדירה, כזו של בקבוק שלם שכיסה את הכל. ליטפתי את
שיערי ואמרתי לעצמי שאני ילדה טובה ונישקתי את עצמי. גירדתי
לעצמי בגב ולא הייתי צריכה להכביר במילים... קצת ימינה... לא,
לא - שמאלה... תמשיך עוד קצת ... בבקששששההה... ישבתי שם דקות
ארוכות ואהבתי את עצמי שם בתוך האמבט המפנק שלי.

יצאתי וראשי סחרחר מהחום ומין ההנאה. כל איבר בגופי היה מקומט.
חריצים כשל זקנה בכפות ידיי ורגלי וגופי כאילו מתאדה. הבטתי
בידיי ובכפות רגליי כשעורי רפוי וליבי מאושר ולפתע דמיוני נסק
למקומות רחוקים כמו במכונת זמן משוכללת והיה לי נדמה שאכן כפות
ידי מקומטות ולא ממים. שאני אישה עם משא של שנים רבות מדי.
שידיי חרשו כבר כל חלקה טובה ועיני ראו הכל. אישה זקנה ושלמה
עם עצמה שעוצמת את עיניה ונזכרת בעברה הרחוק וחיוך עולה על
שפתיה ותמונות וריחות גם. שפשפתי את עיניי והבטתי שוב בכפות
ידי ואהבתי אותן ואת עצמי באותם רגעים וקיוויתי שארגיש כך לגבי
עצמי גם כשאהיה אותה אישה זקנה שנזכרת בעברה וידיה מקומטות ולא
ממים.

יצאתי מחדר האמבטיה ללא מגבת לגופי. שערי הזיל טיפות קטנטנות
ונפרדות לאורך גבי החשוף. טיפות חמקמקות ומהירות שבין רגע ירדו
לאורך רגליי היישר לרצפה ויצרו שלוליות סביבי. החום של אמצע
יולי שבחוץ אידה את הנוזלים מעורי והעביר בי צמרמורות מענגות.
הבטתי בעצמי שוב בראי, קרצתי לעצמי ופסעתי לעבר המטבח. פתחתי
את דלת המקרר והקור שנדף ממנו גרם לי לפסוע שני צעדים אחורה.
נעמדתי מול כמויות האוכל המרשימות שישבו להן בבטחה על המדפים,
והקופסאות מלאות כל הטוב רק חיכו לקליינט שיבוא ויאכל מהן טרם
שתוכנן יתקלקל. עגבנייה אחת, זיתים, כל המצרכים יצאו זה אחר זה
בסדר מופתי מין המקרר. גבינה צהובה, לחמנייה ענקית, מטריות
טריות וגם בצל אחד ענקי, אני הרי לא צריכה לנשק את עצמי בסוף
הערב שלי עם עצמי.

על השולחן ערכתי צלחת ענקית עמוסה בירקות צבעוניים חתוכים
לרצועות דקות וארוכות ובמרכזה ניצב לו גאה ובטוח טוסט כזה
מושקע. הכי מושקע בעולם. טיפות המים התאדו לגמרי מגופי נטול
הבגדים והרגשתי משוחררת אפילו ממחשבותיי. ישבתי לשולחן, הבטתי
רגעים ארוכים בטוסט שלי ולפתע הבנתי את הקשר בין אהבתך לעצמך,
לגופך ולמחשבותיך לבין הכנת טוסטים מושקעים בהם כל פרוסת
עגבנייה נמצאת במקומה, טוסטים נפלאים כאלה עם המון גבינה צהובה
עם הכי הרבה אחוזי שומן שמצאת בסופר. עם זיתים ופטריות, טוסטים
בלחמנייה הכי גדולה ומשובחת שיש ועם המון בצל , הרי אתה לא
צריך להתנשק עם עצמך בסוף הערב.

ושם, מסביב לשולחן הריק שלי שגופי נטול בגדים וריח של אביב
נודף ממנו, הבנתי בין רגע את דבריך. הבנתי את תאורית הטוסט
המושקע.