כיום רבים מגדירים עצמם כמחפשים רוחניים. וחיפוש רוחני (על כל
שלל ההטיות, ההקשרים והכותרות תחתן הוא שוכן) כמעט תמיד הולך
עם צמד המלים: מורה רוחני, אדם שמשמש כמורה דרך לצועד בשבילי
ונתיבי הרוח. מונח זה קיים במובנו הרחב יותר כמעט בכל
התרבויות, המסורות והאסכולות. אם זה זקן השבט, חכם הכפר, מאסטר
בבודהיזם יפני, דלאי לאמה בבודהיזם טיבטי, גורו בהודו, שייך
באיסלם וסופיזם, צדיק בחסידות, מקובל בקבלה. כוחו והשפעתו של
זה עצומים. אין להשוותם לאלו של מורה או מדריך מכל תחום אחר,
בין אם באוניברסיטה או כל קורס אחר. ברגע שזה מגיע להוראה או
הדרכה בתחום הרוחניות, המרחב שאותו מורה מקבל הוא עצום. ואנשים
מוכנים ללכת אחריו באש ובמים ולעתים לכל החיים.
אך מיהו המורה הרוחני הזה? האם נולדים כאלה? או שנעשים במהלך
החיים? ואיך בכלל בכלל אדם מגיע להיות מורה רוחני? ובכן,
ישנן שתי דרכים עקריות: במסורת הסופיות ואחרות הוא ממונה על
ידי השייך שאצלו הוא למד; ויש כאלו שממנים עצמם והתלמידים שלהם
מחליטים אם לנהות אחריהם או לא (גורדייף, ישו, רודולף שטיינר
וכו').
אך במסה זו אין רצוני כלל לעסוק בפשר כוחו והשפעתו או בהבדלים
שבין האסכולות שאליהם הם שייכים (זן, חסידות, קבלה, סופיזם
וכו') וגם לא בדרכי המינוי שלהם וגם לא בפשר הפופולריות הגואה
שלהם ( מאז שהביטלס גילו את המאהרישי מאש יוגי והמדיטציה
הטרנסדנטלית שלו בשנות השישים) - כאן אני רוצה לדעת: האם כל
המורים הרוחניים אותו הדבר? או שיש כאן אסכולות שונות? ברור
שחומרי הלימוד שונים, אך האם ניתן לחלק את המורים הרוחניים
לאסכולות שונות, כמו שיש פילוסופים מאסכולה זו ופילוסופים
מאסכולה אחרת, או ציירים מאסכולה זו ואסכולה אחרת? ואיני מדבר
כאן על מה הם מלמדים, אלא על איך הם מלמדים.
ובכן אין ספק כי ניתן לחלק אותם לכל מיני סוגים, אך כאן ברצוני
לחלק את כל המורים הרוחניים חלוקה בסיסית מאוד, לשני סוגים
עיקריים: ''מורי נחמה'' ו''מורי זעם'', על משקל הנביאים בתנ"ך
(נביאי נחמה ונביאי זעם, אפילו מחלקים את ספר ישעיהו שהוא
נבואת זעם וחלק שהוא נבואת נחמה, יש שחושבים שבכלל מדובר בשני
נביאים שונים).
נביאי הנחמה הם מורי הרוחניות של אמצע הדרך. הם לא באים לערער
את עולמו של המחפש אלא לחזק אותו בהיכן שהוא נמצא ולעודד אותו.
הם אומרים כי הרוחניות לא נמצאת כל כך רחוק וכי כל שצריך הוא
אמונה ועבודה עצמית. הם מדברים על היכולת לשנות עצמך, על הצורך
לא לאפשר חרדה או ספק עצמי ועל כך שהאדם סך הכל כולו טוב, עליו
רק לשנות את הדרך שהוא רואה עצמו וכו'. מורה הנחמה מדבר על
מציאות רוחנית טהורה שאם המחפש יתחבר אליה חייו יהיו מאושרים
ושלווים. הם מציגים את הרוחניות כמוצר צריכה ואת שוחר הרוחניות
כפועל שצריך לעבוד קשה כדי להרוויח את לחם הרוחניות.
מורי האסכולה השניה, באים בגישה הפוכה בתכלית; הם דווקא באים
לערער את האמונה של שוחר הרוחניות בעצמו. הם לא מדברים על
עבודה עצמית (אלא על קבלה עצמית). הם לא מטיפים נגד החומרנות
כמו ''מורי הנחמה'' (הם אף אומרים כי דווקא הנמוך והחומרי עשוי
להוליך אל המציאות של הנפש השבויה). מורה הזעם לא מנסה לומר
לשוחר הרוחניות שעליו לשאוף למציאות רוחנית חלופית המצויה מעבר
ומעל המציאות של היום יום, אלא שעליו דווקא להתמקד במציאות של
היום יום ובה לחפש את שאמיתי.
ההשפעה של משנה רוחנית זו של מורה הזעם על המחפש, שלרוב מגיע
אליו בתקוה למצוא נבואות נחמה, היא קשה ביותר; שהרי הוא רגיל
לחשוב על עצמו במונחים של מחפש תועה ועל המורה הרוחני כעל
בעל-בית שמזמין אותו לקורת ביתו ושכאן הגיעו חיפושיו לקיצם. אך
במקום זה הוא מוצא מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו ממנו הוא בא,
במקום תשובות - מציג לו שאלות, במקום להדק את הקרקע המוצקה
מתחת לרגליים - הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל
בא למצוא יבשה והנה, לחרדתו, הוא חש שמטילים אותו חזרה למים
הסוערים, והוא כבר אין לו כח. אין לו כח להמשיך ולהתמודד עם
חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את
המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש (שהרי עבור רוב
המורדים, הרוחניות היא מפלט מאימי האתמול, ההיום והמחר, נתיב
בו השמיים יתבהרו והם יצודו שתי ציפורים באבן אחת: גם ינתקו
מחיי השגרה והחומרנות וגם ימצאו פתרון למבוי הסתום של חייהם).
מורה הנחמה שכיח ומצוי הרבה יותר ממורה הזעם. ובניגוד למורה
הזעם שממתין שיגלו אתו - במורה הנחמה קיימת יותר משמץ של
מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות. מורי הנחמה מראים
למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן ישנן תשובות של
אמת, כאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה
לחיות חיים רוחניים. והנה (כשהמדובר במורה הזעם הרוחני) הם
פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. הוא מנסה קודם כל לשכנע
אותם לוותר, לחזור לשיגרה, לבדוק אם בכלל החיפוש בוער בהם
מספיק חזק. כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם וכדאי פשוט לנסות
ולהנות מן החיים או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה, הוא
אומר להם שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר
שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה
להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין
ספק כי מפגש זה הוא מבלבל, מטריד ועושה דמורליזציה.
למעשה, תפקידו כמורה זעם רוחני דומה פחות לזה של אב רחום וחנון
ויותר לתפקיד המראיין; הוא לא בא לשכנע את המרואיין להצטרף
למקום העבודה, אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי בכלל להצטרף
לקבוצה ייחודית זו. כך שלמעשה מורה הזעם הרוחני הוא בכלל שומר
סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים, כדי לבדוק אותם ולא כדי
למכור להם ''סחורה'' רוחנית שיש לו עניין למכור. להיפך, התחושה
שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של
המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג
לאיכות של המחפש שצועד על שביל המודעות הגבוהה.
אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא
אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת
ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל:
"זן באומנות הקשת", שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן
באמנות-המכוונות-למטרה (החץ והקשת, כמובן, מהווים רק אנאלוגיה
ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים) ואילו המורה כל הזמן מראה לו
שהוא בא עם הגישה הלא נכונה.
מנקודת מבטו של המחפש זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה
לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. אך בדיוק ההפך הוא
הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה או שזו
טכניקה לימודית או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבוא לקראת
המחפש. למעשה, הוא מוגבל, הוא יותר מוגבל מן המחפש, הוא לא
יכול לעשות כלום. אין לו כח נגיש אותו יוכל להפעיל על שוחר
הרוחניות. הוא רק מייצג וזה העניין. כמובן, שעם זאת הוא בעל
עוצמה רוחנית רבה, אך זו עוצמה גולמית ואין הוא יכול להשתמש
בה. זו עוצמה של אגם שקט יותר מאשר עוצמה של נהר שוצף. הוא
יכול להשתמש בזה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד
משהו מתקדם, במידה ומצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים
היחידים שיש לאל ידו לעשות; להקרין את כוחו ולהשתמש בו
למניעה.
אין ספק שעניין המניעה והבלימה לא עושה אותו לפופולרי וזה
בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים
וקונפורמיים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות
פופולרי.
הוא ''משתדל'' למנוע יותר מאשר לאפשר. וזה לא בא מתוך ''אנטי''
כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח והתודעה. מה
שכאמור לא ממש עוזר לו במפלס הפופולריות שלו בקרב תלמידיו
ובקרב אלו המתלבטים באם להיות כאלו.
והטרגדיה האישית שלו היא בדידותו הגדולה.
והוא בודד כי נביאי זעם הם בודדים וכאמור, לא פופולרים (כדרכם
של נביאי זעם). הם לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או
כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם.
נביאי הזעם תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של
בשורה חתרנית לא פופולרית.
ועם זאת ולמרות זאת, מתחת למעטה הזעם קיימת בתורתם נחמה גדולה.
שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש: ''הדבר שאתה
מחפש נמצא אצלך כבר בפנים. זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה
מבפנים. אתה עצמאי, חופשי, לא תלוי באף אחד''. אך מה התגובה
השגורה? ''לא תודה.'' המחפשים מעדיפים בדרך כלל תעודת ביטוח
המוענקת על ידי ממסד כלשהו, ממסד שיפתור אותם מהעונש של
התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי. ועל כן מורה הנחמה בדרך
כלל שייך לממסד או מקים ממסד סביבו, בעוד שמורה הזעם הנו תמיד
לבד, רק הוא. בלי אירגון או גוף גדול יותר אליו הוא שייך או
אותו הוא מייצג.
שומר הסף גם מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד ששוחרי הרוח
המצויים מעדיפים מורים רוחניים שמדברים במונחים לא מוחלטים,
למשל שלכל אדם יש את האמת שלו ואילו הוא מדבר על אמת אחת. הוא
לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל, כי לו יש קריטוריון קבוע
ומן הקריטוריון שלו הכל מחלק עצמו באופן חד, לבעד (הקריטוריון)
או נגדו. כל דבר במחפש - או מקדם אותו כלפי הקריטוריון הרוחני
או שחוסם את ההתקדמות.
אך בעוד שומר הסף מכריח את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ
מן התבן; את ששייך לעולם הרוחניות - ממה שלא שייך וכו', הרי
שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא
התגלמות השחור והלבן גם יחד, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג
וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג).
הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. חייו והגותו הם פרדוקס מהדהד.
אך זהו פרדוקס סינרגטי...
יש להבין כי הדרך המקובלת היא להפריד בין הקטבים. הרע מופרד
ונשאר רק הטוב. הלבן מצוי אצלם והשחור אצל אלו שלא הולכים
בדרכם, החומרניים וכו'.
הם גורסים כי אצלם הגאולה ובעולם היומיומי מצוי החטא. הם בעד
התעלות רוחנית ואילו אנשים שלא נמצאים בדרך רוחנית נותנים
פורקן ליצר ושוקעים במדוחי והבלי העולם הזה.
אך שומר הסף חי מתוך סינרגיה תיפקודית: הוא מנסה לגרום למחפשים
להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם
קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם
מוחצנות וגם מופנמות - ''וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי
ירבץ''. וזה ההסבר למה שמורה הזעם מנסה לעשות, איחוד הניגודים.
וזה מה שקיים בתוכו, דבר שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר
ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת.
משנתו מלאה באיחוד ניגודים: רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש
ואין, שטן ומלאך.
הדתות הממוסדות מחולקות לכאלה שיש בהן אלוהים נוקם (נוסח
היהדות) וכאלה שהאלוהים שלהם סולח (נוסח הנצרות). אצלו הם חיים
ביחד.
ובכלל, אנשים לא יודעים לאכול ניגודים משלימים, ניגודים ביחד,
הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר
מאחד מהם או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני.
כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה
(כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה כתוצאה ממצב של ניגודים
שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה.
למורה הזעם יכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, יכולת לקבל
בעצמו את החלש והחזק, את הלא מסוגל ואת המסוגל.
וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורה הרוחני, שומר הסף - היא דרך
התיידדות עם מה שדפוק בך. דרך כריתת ברית עם המפלצות הפנימיות,
הדמונים שבפנים, עם החולשה, עם הפחד, עם החרדה. שלמה גיורא
שוהם וז'אן ז'נה קוראים לזה: ''גאולה דרך הביבים''. גאולה דרך
מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה
שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה''קוטב הטוב''.
מורה הזעם מפנה את המחפש חזרה אל מה שדפוק בו, כדי שיקבל אותו
כחלק לגיטימי של עצמו. ומשם, ורק משם, לבוא אל מה שמוצלח בו,
רק דרך מה שחלש ולא מסוגל. כי אם המחפש לא מסוגל לקבל את מה
שלא מסוגל בו, לא רק כחלק לגיטימי שלו אלא כחלק היותר אמיתי
שלו ורק אחר כך להגיע אל החלקים המוצלחים - אין מה לדבר על דרך
רוחנית כלשהי. כך גישתו של מורה הזעם.
למילה ''רע'' יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא
חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את
גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב.
בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת
וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר וזה קרה כי בני האדם
עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם, על הטוב והרע שבהם. זה
כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל
בסדר, אך ברגע שמפצלים את האטום ומפרידים בכך בין הקטבים -
נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר,
ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא -
פורצת מלחמה פנימית.
אנו מעולם לא עושים אינטגרציה של הרע עם מה שחיובי בנו. מורה
הזעם גורס כי רק אם קודם כל מקבלים את השלילי ניתן להתאחד עם
החיובי (ואיחוד זה יוליד את התינוק הרוחני).
שומר הסף קודם כל מראה למישהו מסוים את ''השחור'' שלו, דהיינו
מוציא את ה''שחור'' מגלות ההדחקה שבתת תודעה ומפגיש אותה עם
הלבן, שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות,
מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו') לא קיים בכלל.
והוא עושה זאת (מפגיש את הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה) לא
כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמי של האיש (או האישה), אלא
להיפך: להתיך את תחושת ה''אני לא בסדר'' עם האח הגולה - כדי
שיחד יצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה''עצמי'' - עצמי
מגובש ואחיד - שלא ניתן להשמדה ופירוד כי הוא מורכב עתה, כמו
כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת
האנטיתיזה.
ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים
כאפור, כמו שומר הסף עצמו (שזה מכבר איחד את ניגודיו), המופיע
כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו
ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.
אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים ולא רוצים שום עסק עם מישהו
אפור. הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע - לבן-לבן -
וזוהר. הם רוצים מורה רוחני צבעוני, מדהים, מלא אפקטים. אנשים
נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות - כי שם זה נראה כל
כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם
(מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל
הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן.
קשה להם מאוד לקבל כי אולי מה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח,
חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם
מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה.
ורק איחוד של השחור עם הלבן יביא את המחפש לפגוש רטרואקטיבית
את קרן האור דרך מפגש עם כל צבעי הקשת ולא על ידי הכחשה של חלק
מן הספקרטום וזאת כדי להעצים את החלק של הצבעים הזוהרים
והיפים על חשבון הצבעים הקודרים והכהים.
וכמה מלים לסיום: המסה החלה בהצגת סוג של מורה רוחני שנקרא
כאן: מורה רוחני זועם, או נביא זעם, המשכתי להסביר את גישתו
הזועמת על פי עקרון 'שומר הסף'. וברצוני לסיים בכמה מלים
שמוקדשות לשומר הסף עצמו. לא שומר הסף כמורה רוחני (שמופיע
כנביא זעם), אלא שומר סף כשומר סף.
שומר הסף
שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי.
הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.
אך הוא עצמו שגריר של ממלכת ההתודעה.
ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה
בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף
הזו של בני האדם בכל מצב נתון.
למעשה (מבחינה אידאלית), כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי
סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך
תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית, לשמש כפילטר דו
כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה
הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.
אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן
הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו
בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה,
התפתינו למשמני הארץ הזו והזדהמנו.
אנו הרפאים והנפילים של פעם שנפלו אל הרמה שעליה היו אמורים
להשגיח.
ומאז מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך
שהאדם הממלא בזמן כלשהו את התפקיד כפוי הטובה הזה חש תיסכול
עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו
ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך, מצד שני, אין הוא יכול לצאת
החוצה עם האמת שלו (מה שניסו, למשל, לעשות הנביאים מתקופת
התנ"ך) ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא
להחשף! ועל כן המסווה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסווה
האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל
את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד,
להיות אפור.
וזה הפרדוכס הגדול שלו והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין
את שיפעת הצבעים המהממים שבו.
אם יעשה זאת - יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ
האלוהי שבו.
הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש
רדיואקטיבית.
