כשהופעת, האור נידלק מולי. אור כזה בהיר וחיוור כמו של נורת
פלורסנט שדולקת שעות רבות מדי בחדר ניתוח קר. אור מנוכר. אור
של קדמה המנסה לבלוע אותי לעולמות עתידיים...

"שלום... מי את ומה את עושה כאן בשעה שכזו של הלילה או נכון
יותר בשעה מוקדמת זו של הבוקר?" שאלת.
"קשה לי להירדם בלילות האחרונים, עניתי, וחוץ מזה אם כבר אתה
שואל משהו אז גם לי יש שאלה אליך: איך העזת לחדור ללילי כך
סתם, בלי הודעה מוקדמת, פרצת לתוך ביתי ואתה ממש כאן..."
"אני יודע שחיכית כל הלילה לבואי." אמרת בביטחון רב.
"מישהו פה אופטימי." החזרתי בחצי עקיצה.
"איך ולא אהיה אופטימי כשמולי ילדה כמוך?"
"אני לא מולך , למקרה שלא שמת לב."
"וודאי שכן. את שוכבת כאן איתי. את לא מרגישה אותי?"
"בטח שאני מרגישה." עניתי ולא הבנתי מאיפה זה בא לי. "אבל אני
רק רוצה שתביט בעיני ואל תגיד דבר. רק תיצמד לגופי שסביבו
חומות גבוהות, תחבק בעדינות ותתבע בעיני."
"זה בדיוק מה שאני עושה. האור עומעם, אני הופך את גופך על
צידו, מרגיש את נשימותיך הקצובות, התלתלים שלך נמסים לי בין
האצבעות ואני לוחש לך מילים מופלאות בשקט כזה. את תוכנן אני
אפילו איני מסוגל לשמוע"
"אני לא רוצה שתדבר כלל. אני רוצה ללמוד לשתוק. להביע את הרגש
ללא מילים. לתת למבט לדבר . אני רוצה לתת לשקט לחדור עמוק עמוק
לתוכנו."
ואתה השתתקת.

השורות ריצדו להן על צג המחשב ולפתע האור התרכך והיה נדמה לי
שגווניו הופכים להיות כגוני הזריחה בימות הקיץ, גוונים של ורוד
עם כחול שצובעים את הרקיע ונשארים כה יפים לרגעים מועטים ורק
משכימי קום או אלה ששנתם כבדה עליהם זוכים לחוות את הפלא הזה
של גווני הטבע המתהווים לבוקר חדש. זיעה קרה הצטברה על מצחי.
שינויים בגופי. מצמצתי בעיני בחוזקה ולרגע גיחכתי על עצמי. על
כך שמילותיך נוגעות בי ממש, מלטפות אותי במתיקותן הבדיונית.
ותהיתי לעצמי אם יש מעשה שממחיש בדידות גדולה יותר ממש שאני
עושה עכשיו. ותשובה עדיין לא באה.

"את נשמעת לי בחורה מיוחדת" עוד שורה שליטפה אותי נכתבה לה
כאילו מעצמה.
"נחמד לשמוע זאת ממישהו שכלל לא ראה ולא מכיר אותי" כתבתי. אך
בלבי חשבתי שגם דמותך הוירטואלית המשוטטת בלילות חודשים ארוכים
מדליקה גם בי איזה ניצוץ לא מובן.

שיחות רבות שכאלה השתרכו על פני חודשים ארוכים. ריח של תשוקה
מסוג מוזר שכמוהו לא הכרתי.  במרחק שבנינו חלל ריק ועמוק שמנסה
לבלוע אותי אליו ורק מזכיר לי שאני כאן ואתה אי שם מעבר למסך
ויותר מכל  מזכיר לי שאנחנו לא מכירים זה את זו ולשנייה קצרה
חשתי אפילו את צריבתה של תחושת החמצה לא מובנת.

"אני רוצה לשמוע את קולך." שורה מפתיעה ריצדה על המסך.
"איך אתה מדמיין שאני נשמעת?" שאלתי
"אני מדמיין לגביך כל כך הרבה דברים - את מראך, את המבט
שבעיניך, את שיערך שגולש בשובבות נערית כמעט עד לישבנך, מדמיין
את שפת גופך שלא נותנת מקום לטעות אך את קולך איני מצליח
להעלות בדמיוני. אפילו כשאני באמת מנסה."
חייכתי בקוראי את התשובה ורשמתי את המספר שלי.
הצלצול לא אחר לבוא. קול מתוק ולילי נשמע מין השפופרת והמילים
התגנבו לאוזני הלא מאמינות.
"מה את לובשת?" שאלת ככה בלי בושה.
"גופייה ותחתון" עניתי לך בטבעיות שכזו אך דמותי השתקפה בראי
והבחנתי שפני סמקו.
"ומה אתה לובש?" אזרתי אומץ והחזרתי את הכדור לידיך.
"כרגע יצאתי מהמקלחת ורק מגבת לגופי".
"אז תוריד אותה כבר" אמרתי בחוסר סבלנות שובבית.
"לא רוצה - תתאמצי קצת בשביל משהו... מה היית עושה לי עכשיו
ילדה?"
"אמממ.... הייתי תופסת לך את המגבת עם השיניים ומפילה אותה
לרצפה כשלשוני מלווה אותה כל הדרך למטה." תיארתי לך את מעשי
הבדיוניים בך.
אתה שתקת לרגע ואמרת:  "הקול שלך לוקח אותי רחוק מכאן".
"הלוואי שהיה לוקח אותך אלי כעת." אמרתי. ופתאום הגיעה הרגשה
חזקה של רצון אמיתי להיכנס למיטתך עכשיו למרות שאתה איש לא
מוכר במובן הנורמאלי של המילה.
"את רוצה שאגע בך?"
" כן"
"מה את אוהבת"? שאלת בנימה שובבית.
אני משתתקת ממבוכה ואתה מנסה לדובב אותי מילה אחר מילה.

משפט ועוד אחד זורמים על גופי ורק קולך מחבר  בינינו. הידיים
בפעולה מוגברת והדמיון נוסק לעולמות אבודים שבהם מעולם לא
ביקרתי. אני מתעופפת על מיתרי קולך הליליים,  נרגשת ודועכת
בנקודת השיא יחד איתך.

ברכת לילה טוב קונקרטית והכל חוזר לקדמותו. אתה אי שם במקום לא
ידוע, איש מסתורי שמתחבא לי מאחורי מסך ושפופרת . הטלפון ניתק
ולפתע אני מרגישה כאן לבד, כאילו שהיית כאן איתי, נהנית מחברתי
ולפתע אספת את חפציך, רכסת את כפתורי חולצתך ברישול  ועזבת
אותי סתם כך , במהירות, עם תירוץ לא משכנע בכלל. אני לא מבינה
מה אני עושה עם עצמי והעייפות משתלטת על כל פינה בגופי ,
העיניים נעצמות מעצמן. לתוך חלום אני נסחפת. ובבוקר, בשנייה
שאני פוקחת את עיני אני נזכרת בך, מושיטה ידי לחלק הריק של
המיטה ונדמה לי לרגע שאתה כאן והכל פה אמיתי. מגששת בין
הסדינים ופתאום נזכרת שאתה לא מציאותי - אתה הרי הוירטואלי שלי
ואין כאן אף אחד בכלל.

שוב האור נדלק. שמך קופץ לעיני וחיוך מציף אותי כמו במפגש של
חבר נושן שבא לביקור פתע.
"שלום לך... התגעגעת אלי"? אתה שואל.
"מאד... לא ישנתי בלילות בגללך." עניתי בנימה צינית ועלובה
במיוחד.
"לאן נעלמת לי במשך חודשיים? מה שלומך ילדה?"
"הייתי בקשר עם מישהו, אך זה נגמר בינינו."
וכך פרסתי בפניך סיפור ועוד סיפור. חשפתי את כל הפרטים בפניך.
וכל אחד מההרפתקאות הקצרצרות והלא ממומשות שלי היה לעוד לבנה
בחומה שבניתי סביבי וכבר חיכיתי שתגיע הלבנה שתמעד ותתפורר.
ללבנה שתגרום לכל החומה להתמוטט. חיכיתי ללבנה האמיתית. לבנה
מרדנית שלא תגביהה את החומה שסביב ליבי. ובתוך תוכי ידעתי שאתה
לא הלבנה  המתאימה, אך היה לי נחמד אחרי עוד מפלה קטנטנה
ונשכחת ליפול אל זרועותיך הלא נראות והלא מורגשות.

"מתי את באה לבקר?" שאלת.
"אני גם מתה מסקרנות לראותך. לגלות עם מי אני מדברת כאן . אני
פשוט חייבת למצוא זמן ולבוא." עניתי בהחלטיות.
"מה שאני אעשה לך כשתגיעי לכאן." אמרת בקול השובבי והמוכר
שלך.
ושוב המילים מרטיטות את כל כולי ואין לי מושג איך אתה עושה לי
את זה.
וכך, בעוד לילה בנינו לעצמנו את הפגישה הלא וירטואלית שלנו
שספק אם תתקיים בכלל. בתוכי חששתי ממפגש עם אדם לא מוכר אשר
פתחתי בפניו צוהר לחיי האישיים, שסיפרתי לו דברים מחדרי מיטות,
שכמותם לא סיפרתי לאיש מלבדו. לאדם לא מוכר שעשיתי עימו סוג של
אהבה לא ממומשת. אדם שבנה את עצמו עבורי בדרך שבה הוא בחר ולי
נותר רק לקוות שזו אכן חזותו האמיתית.

לאחר שהטלפון ניתק, דמיינתי את שנינו נפגשים על חוף ימה של תל
אביב בערב קיצי וחם. אני לבשתי שמלה לבנה והייתי יחפה, התלתלים
שלי התפרעו ברוח הקרירה שבאה לתת הקלה לעיר המיוזעת הזו. ואתה
הגעת עם חיוך שלא נותן מקום לטעות, נשקת לי והמבוכה נעלמה
מליבי. ישבנו על החול ולא הוצאנו אף מילה רגעים ארוכים. ושם
הבנתי שאני כבר לא פוחדת יותר משתיקות. הבטת חזק בתוך עיני.
מילים לא היו נחוצות כלל בפגישתנו האמיתית. הכול היה כל כך
ברור וכל הספקות פרחו להן למקום רחוק ולא ידוע.

אך דמיון לחוד, והמציאות רחוקה ממנו כאלף שנות אור. שפשפתי את
עיני, וקול קטן לחש לי באוזן:  תשאירי את הפנטזיה המתמשכת שלך
מאחורי המסך - שם היא תמיד תסעיר את לבך. גברים מציאותיים יש
לך ממילא יותר מדי.