[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז ארליכמן
/
ניקיון כפיים

"אני רוצה שהבית יהיה נקי ! מחר העוזרת מגיעה וחסר לך שהרצפה
לא תבריק!" צעקה עליי אמא.
"בשביל מה את משלמת לה, אם אני בסופו של דבר מנקה את הבית ?!"
שאלתי בקול שבור. נמאס לי כבר מהשגעונות שלה. ככה זה כל שבוע,
בדיוק ביום שלישי בערב. הויכוח המסורתי.
הכל זרם על מי מנוחות בשנים האחרונות, אמא ואבא לא הציקו לי
יותר מידי, הם קיבלו בסובלנות את המוסיקה הרועשת וחשבונות
הטלפון הגדולים מהאינטרנט, כל עוד הבאתי תעודה טובה הביתה.
ערב אחד, אחרי ארוחת ערב, אני ותומר, התיישבנו לראות טלוויזיה
ואז היא נחתה עלינו בעוצמה שלא נראתה מזה שנים במשפחת
הרשקוביץ.
כנראה שנמאס לאמא לחזור כל יום מהעבודה ולראות בצער רב, כי
ביתה המצוחצח עבר מלחמה גרעינית בזכות שני בנייה האוהבים.
עינייה נעשו אדומות, היא לקחה אוויר ואז החלה לירות עלינו
משפטי אמא יקרה לי, "מחר אני מביאה מישהי שתנקה את הבלאגן
הנורא שאתם עושים! אין לי כוח להתמודד עם זה לבד! אני חוזרת
מהעבודה, עייפה ובמקום לנוח, אני צריכה לרוץ אחריכם ולסדר".
הבטתי בתומר בפליאה. לא הבנתי מה רע בבלאגן, הסתכלתי סביבי.
אני מודה שאמנם ישנו קושי קטן במציאת החלונות וצריך מאמץ עילאי
בכדי לחצות את מדרון הגרביים והתחתונים...אך חוץ מזה הכל נראה
לי בסדר גמור.
אמא לא אהבה שהבית נהפך לאתגר למטייל, ידעתי שבאותו ערב, תמה
תקופת הבלאגן ועידן חדש ומאיים נכנס לחיי.
"מה זה עוזרת בית?" שאל תומר בתמימות.
"זו מישהי שאין לה כוח לעשות כלום אז משלמים לה כסף כדי שהיא
לא תעשה כלום בבתים של אחרים". הסברתי לו בסיפוק... "אייל, אני
לא רוצה לשמוע הערות ממך!" קטעה אותי אמא. "לכן, אני מבקשת
ממכם, לסדר ולהבריק את הבית לפני שהיא תגיע!".  "יש לה שם
למוטציה?" שאלתי בחיוך.
אמא הביטה לתוך עיניי ברצינות תהומית, מסתבר שהקטע של הנקיון
האובססיבי תופס תאוצה, קיוויתי שזה יעבור לה במהרה, כמו
בשגעונות הקודמים שהיו לה בשנים האחרונות ("שגעון הצמחים
המטפסים", "שיגעון הצלחות הענקיות" ולקינוח "שיגעון הטפטים
השקופים"). חרקתי שיניים, אם היא לא תתאפס על עצמה בקרוב, אני
עובר לוונצואלה, למכור שטחים.
תומר לא התלהב יתרה מהרעיון לנקות את הבית וחטף ממני את השלט.
כאח הבכור במשפחה, חובתי המוסרית הייתה להוות דוגמא מופתית
לשמירה על ערכי המשפחה ועזרה לזולת, אך מצד שני חובתי העצלנית
הינה להתבטל ולראות טלוויזיה, שאחרים יעבדו.
אמא הציצה מהמטבח, היא היתה ממש נחושה למנוע מהעוזרת להרוויח
את לחמה ומאתנו שינת לילה בסיסית.
היא ניגשה לסלון, שותקת, כיבתה את הטלוויזיה לפני שהספקנו
לפצות את פינו, הלכה לחדרים וחזרה עם שקיות עמוסות בידייה.
"אין טלוויזיה ! אין דיסקים ! ואין משחקי מחשב עד שהבית ינצנץ
למרחקים ושכנים יתלוננו שנסגור את החלונות מכיוון שהברק שבוקע
מביתנו מפריע להם לישון !!" השתגעה לגמרי אמא שלי.
בדרך כלל, אני אוהב אותה, למדתי לקבל אותה ואת השגעונות שלה,
אבל הפעם היא עברה כל גבול.
כוס אמא של העוזרת הזאת ! עוד לא ראיתי אותה וכבר אני שונא
אותה עד מוות. זה הדבר הכי דבילי ששמעתי בחיים שלי, לא קיימת
שום עבודה בכדור הארץ המחורבן שלנו, שבו בוס מטומטם דיו להעסיק
עובד במשרה מלאה, כדי שהוא יסיים גם את העבודה של העובדים
האחרים והכל בשביל שהם לא יעבדו למחרת!! איפה ההיגיון?! אם לא
הייתי הבן שלה, הייתי תובע אותה בבג"צ, אבל אין לי כסף בגרוש
ומי ירצה לאמץ נער בן 16 מחוצ'קן ועצלן?!
עשר ורבע בלילה, בליבי אמרתי שלום לסיינפלד, היום יש לי מפגש
עם המטאטא...תפסתי את תומר בדש חולצתו וגררתי אותו למטבח. איך
לעזאזל אני מנקה את הבית יחד עם הקטנצ'יק הזה?" חשבתי לעצמי.
הוריתי לו לשבת במטבח וניגשתי לטאטא.
המטאטא חרק על הרצפה החומה, נע בכבדות מטמטמת חושים, אין לי
זמן להיאבק עם הרצפה, אני רוצה סיינפלד. גירדתי מהרצפה כדורי
אבק בגודל כדורגל ואחרי מספר נסיונות די מוצלחים גיליתי שיש
לנו מתחת לשכבת האבק העבה, קרמיקה יפה בגווני פסטל רכים.
ארגנתי את כדורי האבק בטור, תומר הגיע מהמטבח ושאל אותי בפנים
מתוקות אם הוא יכול לשחק בכדורים. גערתי בו "עכשיו מנקים, לא
משחקים !" הוא לא הבין את הקשר, התמימות של בני חמש עוד תביא
לי התמוטטות עצבים.
הבטתי בשעון, ראיתי כיצד סיינפלד הולך ונעלם לי מהמסך, כעסתי
על אמא שדפקה לי את התוכניות ובעטתי בחוזקה באחד מהכדורים.
הכדור טס לסלון, תומר בהפתעה גמורה, קפץ אחריו בזינוק פראי כמו
כלבלב מאולף והחזירו אליי תוך שניות.
הניצוץ שבקע מעיניו הרשים אותי עד מאוד, אולי בכל זאת הטמבל
הקטן יוכל להועיל לי. חבל שכל האדרנלין הטרי שבו יתבזבז לריק.
הרשיתי לו לשחק בכדור רק שלא יבלע אותו בטעות כאשר רעיון גאוני
צץ במוחי (מינימום פרס נובל וחתיכות בלימוזינה).
טסתי למטבח וחזרתי עמוס כל טוב, יצר ההתעללות באחי הוציא אותי
מדיכאון הדמי שתקף אותי בשעה האחרונה. חברתי לתומר יאה פלסטיק
לסנטרו, הידקתי את האחיזה בעזרת סרט הדבקה ושרוך נעליים.
"עכשיו, תומר, אנחנו נשחק משחק קטן !" גיריתי את דמיון הכלבלב.
"אני אבעט בכדורים ואתה תביא לי אותם. אם תביא לי הרבה כדורים,
תוכל לשחק בהם  ולעשות כדור אחד ענקי ! מה אתה אומר ?" תומר
הנהן בראשו לחיוב, לשונו השתלשלה מפיו, כולה רטובה.
אני חייב לציין שהצלחתי להסב את אחי הצעיר לכלבלב ניקוי מושלם.
הרצפה נוקתה במהירות ותוך שעה ראיתי את בבואתי מחייכת אליי
בהנאה. בהמשך הלילה, העבדתי את תומר בפרך, חיברתי אליו במיטב
אלתוריי אמצעים שונים לניקוי הבית החל ממטליות ניקוי רכות ועד
למכשור כבד להסרת חלודה ממשקופים.
סיימנו, או יותר נכון, הכלבלב סיים להבריק את הבית כולל נורות
חשמל וחורי מנעולים לקראת שש בבוקר. שחררתי אותו לא לפני
שהענקתי לו שוקולד בצורת עצם והכנסתי אותו למלונה.
אמא העירה אותי לקום לבית הספר ודחפה לי סנדויץ' לתיק והספיקה
להדביק לי נשיקה. היא לא אמרה מילה על הניקיון, היא די מעופפת
בבוקר בלי שתי כוסות קפה. חזרתי מבית הספר בצהריים, שפוך
לגמרי, לא יודע איך הצלחתי להעביר את היום והתמוטטתי על הספה
בסלון ביודעין שהעוזרת אמורה להגיע כל רגע.
נרדמתי על הספה מזיל ריר לכל הצדדים, כאשר הרגשתי יד בשרנית
מטלטלת אותי בחוזקה...התעוררתי בבהלה וראיתי מולי אישה שמנה,
מלאה בשומות ושערות בסנטר. "קום ילד!" גערה בי במבטא רוסי
כבד.
כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד, זאת לא עוזרת בית, זה בית.
"תכין לי קפה, שלוש סוכר וגם תשים כמה עוגיות בצד!" נהמה עליי.
חששתי שאם אסרב היא תשב עליי. " היה לי יום קשה" נאנחה ונחתה
על הספה המסכנה שלנו בקולניות. מסכנה שלי, ריחמתי עלייה בליבי
ודמיינתי כיצד מעט אקונומיקה בקפה תעורר אותה.
הבית הבריק והיה ברור לשנינו שאין לה מה לעשות פה, הרגשתי זר
בביתי. במשך כל זמן "עבודתה", היא תיזזה אותי כמו כלבלב. הבאתי
לה הכל חוץ מהבית עצמו, אחרי כל הטרטורים, הבית היה מבולגן
למחריד. העוזרת דווקא נראתה מרוצה. סיבוב המפתח העיר את הבית,
אמא נכנסה ובירכה אותנו לשלום. "גרטה, עשית עבודה נפלאה!"
החמיאה אמא למפלצת.
"מה נפלאה?! מה קורה פה?!" נדהמתי בתוך עצמי, הייתי מבולבל
נורא, אני קורע את התחת והיא לוקחת את כל התהילה. איפה היא
היתה בשעות האחרונות? אמא הביאה למוטציה את הכסף, היא חייכה
"אני רוצה שתבואי גם מחר, בסדר?" הדובה הסכימה, אין לה הרבה
ברירות, לא לעשות כלום ולהרוויח כלום. מסכנה.
לאחר שהעוזרת הלכה, אמא פנתה אליי בעיניים אדומות "מחר העוזרת
מגיעה, אני
רוצה שהבית יהיה נקי!" לא אמרתי מילה, רק נאנחתי.
ניגשתי לחדר שלי, התחלתי לארוז, ונצואלה והשטיחים קוראים לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה??

-הרהור-


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 1:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז ארליכמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה