הדלת נטרקת באיטיות. הוא רגיל לעשות דברים באיטיות. במקצוע שלו
לא צריך רעש. לא צריך צלצולים. בטח שלא דלתות נטרקות וטיח
נופל. והחפזון הוא מזה השטן, ככה שתמיד צריך לעשות דברים לאט.
במיוחד במקצוע שלו. הניח את התיק שלו ליד הדלת, חלץ נעליים
וזרק אותם לחתולה שלו, שתשחק, פתח את המקרר, ראה מה יש, הרכין
ראש, וסגר אותו, נכנס להתקלח רק אחרי שוידא שאף גורם עוין לא
חדר לו לבית, או יותר נכון לאיפה שהוא חי, כי בית זה איפה
שהלב, והלב שלו ממש לא בבית. הוא לא יודע איפה הלב שלו. אבל
בטח שלא בבית. הדליק טלביזיה, זה יום חמישי היום, אז יש את
התוכנית הזו על אלו שרוצים להיות מיליונרים, פעם ראשונה שהוא
צופה בה, והיא בהחלט לא מי יודע מה, אבל זה מה יש כשאין דברים
אחרים. זה סוף שבוע אז הוא הולך לישון מוקדם. עייפות כרונית
שמצטברת על גבי ימים כלילות מתנקזת לו כדרך קבע ביום חמישי.
ביום שישי הוא כבר כמו שור. מטדור אם תרצו. נעל את חמשת
המנעולים של הדלת פלדלת, הפעיל אזעקה, סגר את כל התריסים, מזג
קצת חלב לחתול, זרק מבט עצוב לתקרה, כאילו הוא מחכה שאלוהים
יירד לאיזה דיבור צפוף או משהו, ונכנס לחדר השינה.
הלך עוד יום.

למחרת הוא קם בבוקר, בשש. הוא רגיל לקום בבוקר. אצלו אין ימי
מנוחה.
הוא בדק את הביפר וראה שאין הודעות. לשם שינוי הוא לא עובד
היום.
הוא היה כבר בחצי ההכנה של הביצה הפוכה כשהוא נזכר שהוא בכלל
לא רעב.
כוחו של הרגל. אחר כך הוא הסתכל על הבית, כל הנעליים מפוזרות,
כי ככה זה עם חתולים משועממים, הכיור מטונף מכוסות שבטח לא
ירחצו את עצמן, אבל הוא גם בטח משאיר את זה לשבת בערב כי אין
לו עצבים, יש עוד איזה תיק שהוא לא פרק, נמצא בדירה הזו
בהרצליה כבר חודשיים, ויש לו עדיין תיקים שהוא לא פרק, ובכלל,
תכנסו ולא תאמינו שמישהו גר שם, בלי תמונות ובלי אזכורים לבן
אדם, מיטה וסתם חפצים זרוקים. זה לא באמת הבית שלו.
מין מקום אכסון ללילות. לא יותר. הוא עבר להרצליה כי זה יותר
קרוב למקום העבודה, כי רוב העבודה היא בהכנות ולאו דווקא
במבצעים, אבל הוא לא מרגיש שהוא עבר דירה. הוא פשוט העתיק את
המקום שבו הוא מתאכסן.
לא יותר. אחר כך נכנס למקלחת, והיא הייתה אמורה להיות ממש
מהירה, הוא לא מתקלח יותר מחמש דקות כי הוא תמיד פונקציונלי
והוא לא עושה דברים סתם בשביל הנאה, אבל תוך כדי סיבון הראש
הושמע ברדיו 'הילד בן 30'.
הוא זוכר את השיר הזה. הסיוט הכי גדול שלו בחיים היה לחשוב שזה
מה שייקרה לו. שהוא יהיה חסר כל. שיסמוך על הגשם הראשון.
ואומנם הוא עובד, והאמת שעושה מספיק כסף בשביל חיים טובים, אבל
הוא לא באמת חי.
רק עובד והולך לישון. מחזוריות מקוללת. ובפנים הוא בהחלט כמו
הילד הזה.
הכי בודד בעולם. בגלל זה גם הדמעות האלו שזלגו לו מהעיניים.
זה לא היה מהסבון שנכנס לו. הוא רגיל לזה הכאב.
זה היה הכאב שבלב. לזה הוא לא רגיל.
אף פעם לא התרגל.

אז המקלחת שהייתה אמורה לקחת חמש דקות, מדוד על השעון, התמשכה
לחצי שעה.
יצא החוצה מהמקלחת ומיהר לארון הבגדים כדי להתלבש, כי הוא לא
רצה לפגוש את הדמות שלו במראה, הוא שונא לפגוש אותה כי אז רצות
המחשבות ותוחנות לו את כל החריצים האפורים בתאי המוח, אבל ככה
זה תמיד איתו, כמה שהוא יותר מתאמץ שמשהו לא ייקרה - הוא תמיד
קורה לו, מרפי היה יכול לעשות עליו סטאז'. תוך כדי ריצה הוא
פגש את הדמות שלו. דמות תמירה. בשביל בחור באמצע שנות השלושים
הגוף בהחלט מתוחזק כאילו בחור בן 18. אבל אצלו
זה הכל חיצוני. הלב שייך לגבר בן 120. בחן את הפנים שלו רק
כדאי למצוא שם את אותה ארשת העצבות התמידית שלו. לכל אלו
שעובדים איתו יש ארשת פנים של קילרים. רוצחים מלידה. לו יש סתם
ארשת פנים עצובה. של גבר עם לב עצוב של בן 120 שפספס את כל
החיים עם רגש של בן 5 נעול בגוף של 36. איפה שהוא הוא איבד את
כל החלומות שלו. הוא רק זרם עם החיים.
התמכר לבינוניות. וזו עבודה אפורה. כל מי שאומר שזה מרגש משקר
לכם במצח מקוללת. מגיע השלב שכבר נמאס. ככה זה עם כל עבודות.
בטח עבודות כמו שלו. זה תמיד הופך לשבלוני. לא משנה אם אתם
עובדי דואר או אם אתם אינדאנה ג'ונס. בסוף זה תמיד משעמם. יש
כאלו שמתמכרים לשעמום ויש כאלו שהשעמום משגע אותם. מה שבא
קודם. עדיף להתמכר. ככה פחות מתעסקים עם השגעון הזה. והוא
משועמם רצח. נמאס לו.
ליחידה שלו קוראים כידון, פעם זה היה סוד מדינה אבל היום כמעט
שאין כבר סודות, והוא מרגיש שהשם של היחידה זה רק סימבולי.
הכידון שיש לו בתוך הלב.

עשר דקות של מקלחת ולהתלבש נמתחו כמו בזוקה על שעה שלמה. אבל
זה מהבזוקות האלו שכמה שלא תנסו הם לא יתפוצצו. רק ימתחו. השעה
בסוף נמשכה על שעתיים. הוא היה לבוש. היה מוכן כבר לצאת מהבית,
התיישב שניה לקשור את שרוכי הנעליים ונשאר בוהה בשולחן האובלי
השחור עוד חצי שעה.
הוא לא חשב. הוא סתם התעופף עם המוח. אבל הוא לא עף כמו בודהה.
הוא עף בלי כוון. אחר כך נמאס לו, הוא שונא לרחם על עצמו, לקח
את
המפתחות של האוטו וירד למטה. בדרך הוא ראה את השכנים שלו, זוג
צעיר. הוא לא יכל לזרוק את העיניים שלו מהם. זו לא קנאות. זו
תחושת אכזבה. הוא גם היה צריך להיות ככה. כבר מזמן צריך להיות
ככה. "כיף להם" הוא חשב בליבו, "איזה פספוס" הרגיש במוחו. קפץ
עם הרכב לסופר שליד הבית. צריך לעשות קניות. הוא לא צריך עגלה
או משהו. עגלות זה לאנשים שקונים
הרבה. אנשים עם משפחות. אנשים שהם לא לבד. אבל הוא לבד. הוא
הכי לבד שבעולם. שני בקבוקי קולה. בקבוק מינרלים. תריסר ביצים.
כמה מנות מוכנות. הוא אפילו לא מסתכל על השם. רק חוטף מהמדף.
חלה. יין. ספגטי ועיתון. הוא לא צריך יותר מזה. הוא תמיד מנסה
לגמור עם זה כמה שיותר מהר, אחרת הוא מרגיש שהוא משתגע מזה
שהוא רואה כל כך הרבה זוגות צעירים, משפחות, אבות עם ילדים.
הוא לא צריך את זה.
הוא צריך לברוח.

חזר הבייתה, וכהרגל, עוד פעם בדק את הביפר. אולי הוא לא שם
לב.
הוקל לו שאין הקפצה. הוא שונא שמקפיצים אותי בימי שישי. לכל
הכוורת, כלומר הצוות שלו, יש משפחות. הם כולם נשואים. הוא
היחיד שלבד. שבודד.
אומנם הוא לא רצה שיקפיצו אותו, אבל איפה שהוא בלב הוא גם
קיווה שכן.
ככה הוא בורח לעבודה. הוא לא שקוע ביגון שלו. הוא לא לבד. אבל
הביפר נדם. ככה זה עם ביפרים. אף פעם לא מתי שרוצים. יש להם
קריזות משלהם.
חברים מהעובדה אין לו. זה לא מסוג העבודות שיוצרות לכם חברים.
לפחות לא בתחום הספציפי שלו. חברים מילדות כבר מזמן פנו
לנתיבים אחרים.
ולא שזה הפריע לו. פעם הוא לא שם לב בכלל. הוא לא חשב על
הקדימה.
היום הוא בהחלט חושב על הקדימה. אפילו החתול שלו לא נותן לו
חברה.
חתול אגואיסט. אם הוא לא יקבל אוכל הוא אפילו לא יתקרב אליו.
בהתחלה הוא רצה כלב, אבל אחר כך הוא הבין שכלב צריך טיפול.
חתול רק צריך אוכל.
הדליק את הרדיו ועלעל בעיתון. עבר על כל אות. מה כבר יש לו
לעשות מלעבור על כתבות משעממות ועל סיפורים שלא מעניינים אפילו
את אלו שכתבו אותם. חרש את האמא של העיתון. אחר כך הלך לישון.
הוא לא עייף.
הוא פשוט צריך להעביר את הזמן. הוא התעורר בערב. הכי נורא
בשבילו זה לילות שישי. פעם זה היה תמיד עם ההורים. לפחות זה.
אבל אחר כך ההורים סיימו את התפקיד שלהם. סיימו בכלל את החיים.
עם שני האחים האחרים הוא לא דיבר כבר שנים. מאז שההורים מתו
במידה מסוימת גם האחים מתו. אין לו לאן ללכת בערב שישי. הוא
תמיד לבד בבית. עם עצמו.
פעם הוא היה מדליק איזה נר או משהו, סתם בשביל שיהיה נחמד, אבל
אחר כך זה העציב אותו עוד יותר. מי בכלל מדליק נרות לבד
לעצמו.
אפילו החתול בורח מימנו. לא נותן לו ללטף אותו.
עדיין לבד.

הוא הרגיש שהוא עוד פעם נכנס לאווירת הרחמים הזו. הרים טלפון
לעבודה,
אולי התמוטט העולם והם צריכים לנשק, שזה יעני להרוג, איזה בן
אדם או משהו. מסתבר שאולי הוא צריך בליל שישי את העבודה, אבל
העובדה בטח לא צריכה אותו. אחר כך חטף את האוטו, הוא עושה הכל
בחטיפות, ונסע איתו לעשות סיבוב. בהתחלה הוא נסע באיטיות,
אנשים צפרו לו כל הדרך, כי תמיד כשהוא עצוב הוא עובד לאט, ואחר
כך הוא התעצבן מהצפירות ונסע כמו משוגע. נראה אותם צופרים לו
עכשיו. נראה אותם בכלל קולטים את ה 626 שלו עכשיו. הם לא קלטו.
ניידת תנועה של המשטרה כן קלטה אותו. הרס לו את כל המומנטום.
עצר בדרך רק בשביל שהשוטר ייצא, "אתה יודע על כמה נהגת?", הוא
ישלוף את התעודה, לכל עבודה יש את ההטבות שלה, "זה מבצעי", מבט
של השתאות על השוטר, אחר כך הוא הולך להחליף כמה מילים עם
הקצין שאיתו, בודק משהו בקשר, ועם עיניים בורקות של "הלוואי גם
אני הייתי כזה" - כי כנראה שהוא
שוטר מתוסכל לא פחות מאשר הוא מחסל מתוסכל - "שמור על עצמך" -
והוא חזר לנסוע כמו מטורף. אבל הוא לא נוסע לעבודה. הוא לא
נוסע לשום מקום.
כלב שרודף אחרי הזנב בסוף מבין ומפסיק.
הוא לא מבין.
ולא מפסיק.

הוא חזר הבייתה רק בשביל החרצופים ואמנון לוי. גם בשביל הפאסטה
שהוא הכין. הוא טוב בלהכין אוכל. ככה זה שחיים לבד. נשמעו כמה
דפיקות בדלת. "מי בכלל מתרים בימי שישי". אבל זה לא היו הילדים
של ההתרמות. זו דווקא הייתה השכנה החדשה שלו. באה להציג את
עצמה. עם ג'ינס תכול וחולצת בטן שחורה. הביאה איתה אוכל סיני.
היא כבר הייתה מוכנה להכנס, אפילו הזמינה את עצמה, אבל הוא
"אני חולה, אולי בהזדמנות אחרת". היא עמדה שם עוד כמה שניות,
בשביל לנסות לקלוט אם זו האמת או תרוץ, ובסופו של דבר עם ארשת
מאוכזבת, "טוב. אם תרצה תגיד" עשתה אחורה פנה וחזרה לדירה שלה.
הוא רק הסתכל עליה ולא הבין את עצמו. הסתכל עוד פעם על התקרה,
יש לו הנטייה להאשים את אלוהים בדברים שהוא גורם לעצמו, סגר את
הדלת, נעל את כל חמשת המנעולים, הדליק את האזעקה, הסתובב
והתיישב על הרצפה. ישיבה מזרחית. ראש שמוט. אין לו מושג למה
הוא כזה אידיוט כל הזמן. אחרי 10 דקות של מרמור עצמי הוא חזר
לסלון. הפעם כיבה את כל האורות וסתם הדליק את הרדיו. רצה
ללכת לישון. אבל מרפי כבר סיים סטאז'. דאג להשמיע לו עוד פעם
את "הילד בן 30". הוא אוהב לעשות לו את זה. ככה זה עם מדענים.
חייבים להוכיח שכל החוקים שלהם נכונים. התהפך כמה פעמים על
הספה. בסוף נשבר לו והלך לישון במיטה שלו. במיטה הזוגית שלו.
כשכל הכריות
הפוכות והוא בכלל שוכב הפוך. הוא תמיד מוצא תנוחה אחרת. לא
להרגיש לבד.
הוא החליט שמחר בבוקר הוא קופץ אליה.
הוא חייב לקפוץ אליה.

למחרת בבוקר הוא התעורר בשש. הוא רגיל להתעורר מוקדם. לקח את
החכה והלך לדוג. הוא אוהב לדוג. הוא מרגיש שככה הם גם החיים
שלו. רק שהוא דג של מישהו אחר. יש לו דייג אישי. דייג שמתעלל
בו. שגונב לו את כל המים.
אחר כך הוא חזר, השעה כבר אחד עשרה, יצא מהמעלית, התסכל ימינה,
דירה מס' 16, זו השכנה שלו, חייך, בא לדפוק על הדלק, נתן דפיקה
אחת, רק אחת, ולא הייתה תשובה. הוא החליט שיותר מפעם אחת אין
טעם, לא פעמון ולא דפיקה נוספת - אולי קצת יותר חזקה, והוא
המשיך במורד המסדרון לדירה שלו. מסתבר שהדייג שלו אוהב אותו
יותר מאשר הוא אוהב את עצמו. הדלת נפתחה. כנראה שהיא עדיין
ישנה. עיניים עדיין סגורות. "אפשר להכנס?" הוא שאל מסוף
המסדרון. בפחד של ילד בן 5. הילד שהוא באמת. "כן. תן לי כמה
דקות להסתדר, אבל תכנס. בבקשה." היא השיבה עם חצי חיוך. פעם
חבר שלו, כשעוד היו לו חברים, שאל אותו במה הוא עובד. הוא אמר
שהוא עובד מדינה. אחר כך הוא כבר אמר "משרד הבטחון". החבר שלו
לחץ אבל הוא לא אמר יותר מזה. החבר לחץ ובסוף אמר לו, "ג'ימס
בונד כזה? אפס אפס שבע?" - הוא רק
חייך. בלב שלו הוא יודע שזה לא נכון. שאם כבר אפס-אפס-אפס.
"אויש, בעצם, אני לא יכול, קבעתי עם חברים" - הוא אפילו לא
נכנס פנימה - "אתה רציני איתי?" שאלה באכזבה מהולה בספקות -
"כן. בפעם אחרת. מצטער" - מסתבר שהוא דג קשה לפצוח - "טוב -
בפעם אחרת?" - חצי שאלה חצי ביקשה - "נראה. אולי" - כאילו הוא
עושה לה טובה.
דג מטומטם.

הדלת נטרקה באיטיות. הוא רגיל לעשות דברים באיטיות. סגר את
חמשת המנעולים. הדליק את האזעקה ונכנס להתקלח. שבת בצהריים.
אין לו מה לעשות.
משעמם רצח. הוא לא מדליק את הרדיו. הפעם הוא תפס את מרפי איפה
שכואב.
מחייג לבזק תיקונים רק בשביל לדבר עם מישהי. אחרי דקה "תטריד
אחרים" ובזק ניתקו לו. הוא סך הכל שאל אותה אם היא אוהבת את
העבודה שלה.
איך שהוא בא לחטוף תנומה, הוא תמיד חוטף דברים, נשמעו ביפים.
חצי דקה לקח לו למצוא את הביפר, אתמול הוא בכלל ניסה לשבור
אותו, ובסוף הוא נמצא בתוך הנעל שלו, כנראה בגלל החתולה, הסתכל
על השורה היחידה שהייתה כתובה שם, וחייך חיוך. חיוך של מנצחים.
של כרישים.
חטף את המפתחות, ירד למטה בחופזה, אפילו לא במעלית, רץ כל
הדרך, התפרץ לרכב, לרכב שלו עצמו, ודהר לשם.
הפעם הוא באמת רץ לעבודה.
הוא ישכח הכל עד לפעם הבאה.
בערך עד שישי הבא.
או אולי חודש חודשיים,
תלוי בעבודה.