ממטרים היכו בבניינים בחוזקה, לרגע נדמה היה אף כי יגברו
עליהם, ואז יתמוטטו הבניינים, כשאחד מהווה השראה לשני, ולבסוף
תקרוס לה כל העיר. אך זה לקח חלק, כמובן, רק בדמיון, שהרי גשם
לא ימוטט בניין. יהא זה זלעפות אשר יהא, לעולם ישרדו אותו
הבניינים. נקלעתי למצב מעט מביך, שהרי לא נתכוונתי להרחיב
בעניין המאבק בין הגשם, אימתני ככל שיהיה לבין ערימת האבנים
שאנו קוראים להן בניינים. אולם נסחפתי, וכשנסחפים במערבולות,
יש לשמור כוחות לשוכן, כלומר לא להתנגד ולהמשיך לזרום עד
שיחלשו, וילכו כלעומת שבאו. והנה, כשמסתכלים בעין חסרת פניות
רואים כי המאבק אינו קיים כלל ועיקר: הבניינים עומדים כי נועדו
לעמוד, בדיוק כשם שהגשם יורד כי השם בוכה, והשם בוכה כי עצוב
לו לראות חלב שנשפך - אין הוא בוכה על-מנת להרוס בניינים.
מיותר לציין - הבניינים אינם עומדים על-מנת להעציב את השם
יתברך.
זה ממש מ ג ו ח ך לחשוב שקיים מאבק שכזה. המשל היחיד אותו
אני יכול להעלות על דעתי, ושגם יתאים, הוא שלציפורים כנפיים
כדי שיוכלו לעוף. |