יום אחד יצאתי לי לרחוב - ושם, איכשהו, הכרתי אותה. היה ממש
כיף ביחד - אז לקחנו את האהבה - מכרה שלי משכבר הימים ויצאנו
לטיול, שלושתנו - ברחבי ניו זילנד... ליד כל הכבשים והירוק שלא
נגמר.
והכיף, שהצטרף גם הוא מתישהוא בהתחלה, ממש החליף צבעים מרוב
חוסר עצבות. ההנאה והאושר רצו כל היום ושיחקו ללא הפסקה יחד עם
כל ילדי השמחה לדורותיה.
גם הפחד בא והלך מדי פעם והיה חשוב לראות אותו כדי שהזיכרון לא
יפסיק איתו את הקשר. גם התשוקה באה על סיפוקה באיזהשהו שלב
והאורגזמות קפצו על ימין ועל שמאל...
ניו זילנד ארץ של עליות וירידות. וכך גם אנחנו מטיילים בעליות
וירידותיה של הארץ המקסימה. עד שפתאום, בלי שום הודעה, משום
מקום הגיע העצב השחור - והחליט לו, שהטוב הוא טוב מדי ושצריכים
להפסיק - הוא הביא איתו את כל הכנופייה שלו אשר טיפלו בכל אחד
מילדי הטוב - העצב חנק את השמחה עד שהתעלפה, הדיכאון נשלח לחסל
את הכיף ותקע לו סכין בגב, המלנכוליה המסתורית שלפה אקדח וירתה
באושר, בעליזות, ובטחון אשר היה פצוע כבר מהפסימיות שדרך אגב
ניסתה להרוג את האופטימיות אך נכשלה (היא לא חזקה מי יודע
מה.)
שדה הקרב היה מלא בשרידים הרוסים של חיוכים.
הכעס הגיע בסוף, תפס תחת, אך נעלם בשניות לאור הסלחנות. הבלבול
והתסכול תפסו שליטה מיד אחריהם. ואז בא ההוא שאובד עצות ואונים
שאגב היה במחסור רציני.
ההתאוששות העצלנית התעוררה לאט משנתה, אך כשקמה, מיד שיכנעה את
הוותרנות להתחפף וסידרה את הבלאגן האדיר יחד עם הרצון, לסדר
מופתי של כוונה.
הנסיון, אשר היה היחידי שמבסוט מכל המצב, עזר קצת לכל הסביבה.
האשליה, אינה נותנת למציאות להיכנס פנימה - אז בינתיים הכל
נשאר רגוע.
יש התקדמות מעטה כל הזמן בראשותם של הזיכרון והאמונה.
וכך אנו חיים עד היום - אני, היא (שהיינו די פאסיבים כל הזמן
הזה - ופשוט ניגררנו למצב לא נעים אחד עם השני) וכל הסובבים
(ובמיוחד האשליה...) אשר בלעדיהם היינו סתם עבדים של השנאה.
כמה חברה שלא באו - הם ההיגיון, הבורות וצדק... שלפי מה שהבנתי
הוא לא מדבר איתי או משו... |