פרק שלישי
אילן


הפניתי מבטי לחייל. הוא נשאר בדיוק כפי שהתיישב לראשונה.
הוא לא זז, לא ימינה ולא שמאלה. מבטו היה נעוץ בכביש החולף על
פנינו.
"שמי דני... מה שמך"? שאלתי אותו. החלטתי שאין ברירה וצריך
לשבור את הקרח. יש לנו מעל שעה להעביר ביחד.
"אילן..." ענה הוא. שוב בהיסוס ובחוסר רצון להמשיך את השיחה.
"שמע, אילן... בישראל אנחנו מדברים. אנחנו מאוהבים  בלדבר ואין
זה משנה על מה"
"בישראל... כן... בישראל אוהבים לדבר..."
"נו... אז כמה זמן אתה בצבא"?
"בישראל... אוהבים לדבר... אוהבים לדעת כל דבר... אוהבים
לשאול..." המשיך הוא ולא ענה על שאלתי.
"נכון, אנו פתוחים וחצופים אך לא כל כך רעים" אני עונה.
"בישראל... אוהבים לאהוב... אוהבים לשנוא... ויש גם רעים.."
אומר אילן וקולו רועד קצת כמו רצה להמשיך אך משהוא עוצר בו.
"למה אתה מתכוון"?
"... זה לא יעזור... "
משום מה חשתי אהדה מסוימת אליו. עדיין לא הכרתי אותו וסביר
להניח שבנסיעה זו גם לא אכיר אותו. בכלל, התרשמותי מאנשים היא
איטית ואינני נוהג לגבש דעה מהר אלא רק לאחר זמן רב. בכל זאת
הרגשתי סימפטייה לבחור.
"ואם זה לא יעזור... אז אין על מה לדבר"? אני שואל שוב.
"בשביל מה להתאמץ... " הוא שואל ועונה "צריך ללמוד לחיות עם
זה... אין ברירה..."
"יש לי בעיה... אני לא מבין על מה אתה מדבר... עליכם
כאתיופים... על חברה שלך... על הצבא... "
ידיו ורגליו נעות בחוסר מנוחה. הוא מביט אליי כבוחן אותי. האם
אני זכאי לשמוע את דבריו?, מי אני?, מאיפה אני?.
"שמע... שמי דני... אני מראשון לציון... ואני נוסע לבקר את בן
אחותי... הייתה תאונת דרכים ובן אחותי נפצע... ואני בדרך לבית
החולים... " אני אומר ונדמה לי שאני עונה על שאלות שלא נשאלו
אך היו באוויר.
הוא שוב מביט אליי " ...ומה שלומו"? הוא שואל בנימת השתתפות
בדאגה.
"אני באמת לא יודע... אומרים שבסדר... אבל אני רוצה לראות במו
עיניי" אני עונה ונזכר בשיחה שלי עם אסנת.
ושוב שתיקה. מחשבותיי נתונות ליזהר ואני מקווה שאסנת צודקת.
החייל הזה לא מוכן לדבר, להעביר את הנסיעה הזו במהירות. חשבתי
לעצמי, הפעם אפסיק לנסות לדובב אותו, הפעם אני לא אשאל אלא אם
כן יפתח את פיו. לא רוצה, לא צריך.
עברנו את הרצליה מתחת לגשר המדובר ביותר במדינה. איך הצליחו
תושבי הרצליה וכפר שמריהו להכריח את בוני הכביש לבנות מחלף תת
קרקעי ולא עילי על פי התוכניות המקוריות אני לא יודע. המחלף
הזה היה תקוע בבית המשפט שנים ארוכות עד אשר נבנה במתכונתו
הנוכחית. שנים ארוכות השתרכו להם מכוניות בפקקים עצומים בכביש
של לפני המחלף. אני לא יודע אם למחוא כף לתושבים בסביבה או
לכעוס. למחוא כף כי מחלף תת קרקעי הוא ידיד לסביבה ומונע רעשים
ולכעוס כי רק במקומות אלו מתחשבים בסביבה. מעניין אם יש חלק
לכך שהתושבים שם בחלקם נמנים על המחליטים במדינה.
"אני בן עשרים... המשפחה שלי גרה ליד דימונה בקרוון... ואני
מט"ק בגדוד 74 ברמת הגולן..." פותח אילן את פיו כבמטה של קסם.
לא להאמין... הוא ממשיך "לא נעים לי לספר איפה אני גר וחוץ
מזה... המבטים שמציצים אליי בדרך כלל מזלזלים... כאילו יצאתי
עכשיו מגן חיות... נמאס לי מזה... נמאס לי שפונים אליי שלא כמו
אל כולם... נמאס לי שמיד כשרואים אותי מדביקים לי תווית של
מפגר שקשה להיפתר ממנה..."
העברית שלו טובה אם כי עם סלנג.
"אתה מדבר עברית דיי טוב" אני מציין
הוא מהנהן "כן... אני חייב את זה לעצמי... אחרת עוד תהיה הצדקה
לתווית שמדביקים לי... יש לי עוד הרבה ללמוד ואני אעשה את
זה..."
"מי מדביק לך תווית של מפגר... אני בודאי שלא... והסובבים אותי
כנ"ל..." אני שואל ועונה בהתרסה.
"נו באמת... התווית הזו הודבקה לכל העדה שלי... מיד איך שהגענו
לישראל... רק אל תגיד לי שאתה לא קורא עיתונים... רק אל תגיד
לי שזה לא קיים ואני חולם..." הוא תוקף בשקט. ללא הרמת קול אך
בנחישות.
"ואיך נראה שמדביקים לך תווית של מפגר... תראה, אני לא יכול
להרגיש מה שאתה מרגיש... אני לא נמצא במקומך ולא אתיופי..."
"תגיד... היכן שאתה גר יש אתיופים"? הוא שואל.
נדמה לי שהמעיינות נפתחו והבחור מתחיל לדבר. גם שואל, גם עונה.
בסוף עוד יתברר שהם לא כל כך שקטים... .
"לא... לא שראיתי..." אני עונה ומנסה להבין לאן הוא מוביל
אותי.
"ומה אתה יודע על האתיופים"?
מעניין אם הבחור האתיופי ה"שקט" יגיע לקיפוח וכמה זמן ייקח לנו
להגיע לזה.
"לא הרבה... וכל הידע שלי הוא מהעיתונות ומהטלוויזיה..."
"נו... תווית של מפגר אמרת שאתה לא מדביק לי... אבל... באמת...
מהוא הדבר הראשון שאתה חושב על אתיופים"?
אני מהרהר קצת. על זה לא חשבתי קודם. אני לא חושב שהתגבשה אצלי
דעה או תדמית מסוימת כלפי האתיופים.  
הוא קוטע את הרהוריי "לא... בלי לחשוב הרבה... תגיד את הדבר
הראשון שעולה בראש שלך... בלי צנזורה..."
"... אקזוטיים..." אני אומר בהיסוס.
"אקזוטיים...! מעניין... ומה אתה חושב שחושבים ישראלים על
האתיופים"?
" לא יודע... אבל יש בארץ הדבקת סטיגמות או הכללות אחרות... אם
לזה אתה חותר... תראה... יש גם בדיחות ואמרות שהשתרשו אצלנו
למשל 'רומני גנב', 'פרסי קמצן' ועוד ועוד..."
מה הוא רוצה שאגיד לו. שהם שחורים, שהם שונים מאתנו, שהם
מושכים תשומת לב. אני לא רוצה לפגוע בו. לא לזה התכוונתי
כשרציתי בן שיחה לנסיעה הזו.
כנראה שהוא מרגיש במבוכה שלי ומרפה מהשאלות המעיקות שלו.
"אתה יודע... אני זוכר... כאשר היינו במחנה ממתינים לישראלים
שיבואו לקחת אותנו מאתיופיה לישראל..." הוא מספר "איך חיכינו
לזה... זה היה כאילו כל מה שרצינו וקיווינו מגיע וקורה... זה
היה כאילו כל התפילות שלנו במשך אלפי שנים מתגשמות..."
הוא מביט בי שוב ובוחן אותי. להמשיך או לא, זו השאלה שכנראה
שמנקרת בראשו.
מייד כשאני מפנה את מבטי אליו הוא מסובב את ראשו, ופניו שוב אל
הכביש החולף. מן משחק של איך לא להסתכל לעיניים.
"במשך מאות שנים שמרנו על המסורת שלנו... שמרנו על היהדות...
המסורת היהודית שלנו עברה מאב לבן דורות רבים... " הוא ממשיך
בבליל משפטים שקצת קשה לי לעקוב אחריהם.
מה הוא רוצה לומר הרי רוב היהודים בגולה שמרו על היהדות בדרך
זו או אחרת, אז מה חדש ?, אני לא מבין, האם הוא דורש מדלייה
משום כך ?, אין כל הבדל בנושא זה בין האתיופים לכל עדה אחרת
בארץ הזו.
קשה לי לומר לו את שעובר בראשי ובכל זאת אני אומר בזהירות "
תראה... אילן... ברוב ארצות הגולה שמרו היהודים על יהדותם. יש
כאלה שהיו מוכנים למות ובלבד שלא ימירו את דתם, ויש כאלה
שהובלו לשחיטה בגלל יהדותם. היהודים האתיופים כנראה אינם שונים
משאר היהודים בתפוצות..."
אני ממתין לתגובתו... אך משום מה שקט מהאגף הימני של הרכב. נו,
כנראה הגיע שוב החלק של השתיקה המתמשכת. ואני חשבתי ששברנו את
הקרח.
פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, כתפיו החלו רועדות. לא הבנתי מה
קרה. אני מביט ימינה בחטף, רק שלא אעשה תאונה בזמן הזה. ראשו
מורכן קצת, כתפיו רועדות, והבחור בוכה. אני לא מאמין, הוא
בוכה. הוא מנסה לעצור את ההתפרצות, אך לא יכול. הר הגעש של
הבכי הזה הולך וגובר ואני אבוד.
ריבונו של עולם, מה עשיתי שנכנסתי למצב הזה? מה עשיתי לו? מה
אמרתי לו? אני לא יודע איך להתמודד עם המצבים האלה.
הוא ממשיך לבכות. הוא מנסה לומר משהוא אך המילים מתערבבות בבכי
וכששם לב שאינו מצליח לדבר ברורות הוא מניח את שתי ידיו על
פניו וקובר עמוק את ראשו בהן.
האטי את הרכב ואותתי ימינה לשולי הכביש. מצאתי שוליים רחבים
מספיק ועצרתי את הרכב.
ועכשיו מה עושים?, לנחם אותו?, להגיד כמה מילים?, לשנות נושא?,
ללטף את ראשו?, לחבק אותו?, לבקש סליחה?, אני אפילו לא יודע על
מה.
אני אבוד כמו ברוב המקרים כשלידי בוכים. ברור לי שהוא במבוכה
על שבכה בנוכחותי ועל כן אני מניח לידו את קופסת ממחטות הנייר
ויוצא מהרכב לא לפני שאני לוקח את מפתחות הרכב איתי, ליתר
בטחון.
הוא יוצא אחריי ומסמן לי להיכנס לרכב. אני ניכנס והוא נשאר
בחוץ, נשען על הרכב.
עוברות כמה דקות והוא פותח את דלת הרכב, מתיישב ואומר
"סליחה... אני מתנצל..."
"זה בסדר... לא קרה כלום... גם לי זה קורה לפעמים..." אני עונה
ומניע את הרכב.
הבחור נרגע ואני מתחיל לצאת לכביש ולהמשיך את הנסיעה לאחר
ההפסקה הספונטנית הזו.
אני לא שואל שאלות. אני לא רוצה לשאול. לא מתאים לי הסיטואציה
של בכי וניחומים.
כנראה שיש בינינו הסכמה שבשתיקה לשתוק. ואכן, השתיקה הרגילה
שוב שוררת.
אני ממשיך לדהור במעלה הדרך על כביש החוף צפונה והוא חזר
לתנוחת 'עזבו אותי בשקט' 'אני לא פה' ומבטו שוב ננעץ באספלט.