[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע נתן
/
דמעות של פיה כחולה

בזמן שכל הילדים ישנו נפלתי, נשבר לי משהו עמוק בפנים
והתפוצצתי מול בלילת עוגת השוקולד שאפיתי לארוחת ארבע. החיים
יפים בקיבוץ, לרגע אני לא אומרת שלא, אבל משהו בי ניסה לצעוק
לי החוצה שהוא גוסס. התיישבתי על המזרון עליו הילדים שוכבים
כשהם נשלחים להרגע, כי אסור לבכות בגן הילדים.
יש בו משהו מנחם. אולי זה המזרון הקטנטן או הכריות עם
הציורים, או אולי זה הריח של ילדים בני שלוש. מזרן קטנטן ספוג
דמעות שלי, בעודי מכורבלת בתוך עצמי בשמלת הגננת שלי שקניתי
במיוחד כדי שילדים יוכלו להתחבא בה כמו שאני התחבאתי כשהייתי
קטנה. הרגשתי יד קטנה מלטפת לי את השיער.
הייתה זו הילדה שאני הכי אוהבת בגן, קוראים לה הילי. היא נורא
קטנה יחסית לגיל שלה כמו שאני הייתי, בלונדינית קטנה עם עיניים
כחולות יפהפיות ומבט זגוגי בעיניים, מבט שאתה יכול לראות שהיא
ממש לא איתך, שהיא בעולם דמיונות מטורף משלה, עולם שאני ברחתי
אליו בגיל הרבה יותר מאוחר.
הילי לא ממש מדברת, רק כמה מילים ביום,
והן כמעט תמיד מופנות רק אלי.
נבהלתי לראות את הילי יושבת לידי על המזרון, רואה אותי בוכה,
הגננת לא אמורה לבכות.
"מה קרה לך?" שאלה הילי,
"את רוצה פלסטר?" ורצה להביא לי את הפלסטרים.
"לא, אני לא רוצה פלסטר", עניתי בעודי מנסה לנגב את הדמעות
ולסחוט מעצמי חיוך.
"אבל פלסטר עוזר", אמרה הילי.
"תראי..." היא הרימה לי את החצאית הארוכה עד הברך ושמה לי
פלסטר צבעוני עם ציורים ואז נתנה לי נשיקה בברך.
"תודה", אמרתי.
"אז מה קרה לך?"
הייתי מאוד מופתעת לשמוע את הילי מדברת יותר ממילותיים פעם
בשעה.
"התפרקתי", עניתי מבויישת.
"מה זה להתפרק?"
"להתפרק זה כשאת מתחילה לבכות, נגיד באמצע שאת משחקת טטריס,
בלי סיבה."
"מה?" שאלה הילי.
שכחתי למי אני מדברת,
היה בטון שלה משהו כל כך מרגיע ומבוגר ומנחם.
"להתפרק זה כשכואב לך משהו, לא כי נפלת אלא כי אתה עצוב",
אמרתי מהססת, לא בטוחה איך נקלעתי לסיטואציה הזו ולמה אני לא
שולחת אותה חזרה לשנת הצהריים שלה.
"וזה כמו לפרק פזל?"
"כן, הילי, זה קצת כמו לפרק פזל,כי לא תמיד מבינים למה אנחנו
עצובים, אז אנחנו כמו פזל, אנחנו נהיים הרבה חתיכות ואנחנו
צריכים להבין איך מחברים ואז נפסיק להיות עצובים".
"רגע, אז הבפנים שלנו זה פזל? אבל אני לא כל כך יודעת פזלים",
אמרה הילי קצת מפוחדת.
"לא, הילי, כשאומרים משהו שהוא כמו משהו אחר רק כדי להסביר,
קוראים לזה מטאפורה".
" מטא...?"
" מטאפורה, דימוי...".
"זו ילדה בת 3 נטע" מזכירה לעצמי כשנופלת עלי ההבנה שאני מנסה
להסביר להילי מה זה מטאפורה.
"מטא-פורה".  היא חוזרת.
"כן".
הילי עשתה מבט מרוצה, היא למדה מילה חדשה, לא שהיא תשתמש בה כי
היא לא מדברת בדרך כלל, ולא שהיא בכלל מבינה על מה דיברתי, אבל
העיקר שהיא חושבת שהיא מבינה וזה עושה אותה מרוצה, וזה עושה גם
אותי קצת יותר מרוצה מעצמי שהצלחתי לגרום להילי לבטא את המילה
מטאפורה.
"רגע, אז גם אני אתפרק?"
"הילי, כולם מתפרקים , לפעמים צריך כי דברים קורים מסביבנו
ואנחנו נבהלים ופוחדים ועצובים מכל מיני דברים אז אנחנו בוכים
ולבכות זה כמו להתפרק".
 "אז להתפרק זה לבכות?"
"כן".
"אז למה אמרת להתפרק?"
"כי מבוגרים לפעמים לא זוכרים שיש דרך פשוטה ודרך ארוכה
ואנחנו המון פעמים בוחרים סתם בדרך הארוכה".
"טוב, אז את לא צריכה פלסטר".
היא טיפסה דרך הרגליים שלי ונתנה לי נשיקה על הלחי עם השפתיים
הקטנות שלה. הרמתי אותה והושבתי אותה עליי. היא הסתובבה
ואמרה:
"כשאני נופלת אימא נותנת לי נשיקה בברך או ביד וכשאני
מת-פ-רקת אימא נותנת לי נשיקה בלחי".
היא החלה לשחק לי בשיער. היה לי שיער כחול וארוך. כשהתחלתי
לעבוד בגן הילי הייתה מרוחקת, תמיד הסתכלה עליי בעיניים האלה
שלה במבט תמוה ולא מבין עד שיום אחד היא נפלה בחצר והרמתי אותה
על הידיים, והיא אמרה "הפיה הכחולה".
שאלתי אותה לפירוש הדברים והיא לא ענתה. אחרי ששמתי לה פלסטר
ונתתי נשיקה היא רצה חזרה לשחק. ביום אחר אימא שלה באה אלי
בבוקר כשהיא הורידה את הילי בגן ולחשה לי שהילי חושבת שאני
הפיה הכחולה שהפכה את פינוקיו לילד. זו הייתה הפעם הראשונה
מיני רבות שהילי העלתה בי חיוך נבוך וענק על הפנים, איזה תפקיד
יותר טוב יכול להיות לי בחייה של ילדה? בטוח עדיף מלהיות עוזרת
גננת.
בעודנו יושבות במזרון הקטן, כשהילי ישובה עלי ומשחקת בשיערי,
הבנתי מה הילדה הקטנה הזו עשתה.
היא הצליחה בעשר דקות  להרגיע אותי עד מצב שאני אפילו לא
חושבת על מה שקרה לי לפני כמה דקות.
הילי כן מדברת ואין לה בעיות מוטוריות או קשיי שפה כמו שכולם
אומרים; היא פשוט שומרת את זה לרגע הנכון.
קמתי והרמתי את הילי על הידיים.
היא ישבה על מותניי כמו קופיף קטן והניחה ראשה על חזי.
רציתי לבדוק את עוגת השוקולד, היא הייתה מוכנה. נתתי להילי
לבחור את צבע הסוכריות שנקשט בהן את העוגה, היא בחרה כחול, אז
ציירנו ציור ביחד על העוגה. מבחינת כל מי שהיה מסתכל על הציור
הזה זה היה אוסף קווים חסרי פשר. לבסוף שאלתי את הילי מה
ציירנו. היא חשבה רגע ואז החליטה,
"ברווז".
"ברווז כחול?" שאלתי.
"כן", היא ענתה.
"אחלה", אמרתי להילי, ונתתי לה אבקת סוכר לפזר על העוגה
מלמעלה.
שטפנו ביחד את הידיים שלה ושלי. היא אפילו טיפסה על הכיסא
לשים לי סבון על הידיים כמו שאני תמיד עושה לילדים. ואז החזרתי
אותה למיטה.
כעבור שעה חזרה המטפלת השנייה והערנו את הילדים להתלבש, לאכול
ארוחת ארבע ולחכות להורים. הערתי את הילי, היא קפצה עלי בחיבוק
ולחשה לי באוזן:
"את כבר לא מפורקת?"
"לא, אני כבר לא מפורקת, כי את עזרת לי להרכיב, רואה שאת כן
טובה בפזלים?"
הילי קרצה לי בעין אחת ואמרה:
"אל תדאגי, אני לא אגיד שבכית בגן",
ואז עשתה תנועה עם הידיים שהיא רוצה שארים אותה.
שוב חזרה לתנוחת הקופיף, שוב נתנה נשיקה והערנו ביחד את שאר
ילדי הגן.
התלבשנו, שטפנו ידיים ויצאנו לחצר לחכות להורים, בעודנו
אוכלים עוגת שוקולד מהולה בדמעות עם ציור של ברווז כחול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ציצי קטן פאסה
מזמן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/04 14:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע נתן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה