אמיר שיכור.
סתם יושב ושיכור.
ישיבה מזרחית, הראש נשען על הרגל והעיניים עצומות.
הרבה אנשים מסביב, מקפצים וצוחקים - שיכורים.
זה בגלל הבגרות במתמטיקה שהיתה היום, שכולם שותים, או שזה סתם
נדמה לך כי אתה שיכור.
מרגיש את הצוואר מתחיל להיתפס? לא יכול להזיז אותו, כי הרי כל
תזוזה של מילימטר עלולה לגרום לך להקיא.
ואולי בעצם עדיף שתקיא? אתה לא יכול להתמודד עם זה כרגע... או
שסתם אין לך כוח, כי אתה שיכור.
אתה מרגיש מאגניב שאתה שותה? זורם עם כולם... או שסתם זה
"עוזר" לך להרגיש טוב?
"אמיר! אמיר, תתעורר!" צועק שיכור ונשען עליך לא כל כך יציב.
"מה אתה שפוך?!"
אתה לא מנסה אפילו לענות.
"אתה לא רואה שהוא לא מרגיש טוב?! תעזוב אותו!" צועקת שיכורה.
"אתה מרגיש טוב, אמיר? רוצה אני אביא לך מים?"
אתה לא מנסה אפילו לענו... רגע  "כן..." אתה אומר בשקט.
היא לא ציפתה לתשובה הזו, אתה ידעת את זה לפי הדרך שהיא
שאלה... או שסתם כולם נראים לך מניאקים כי אתה שיכור.
כך או כך זה לא משנה, כי היא הלכה לבקש מים מהפיצוציה ליד.
בינתיים התקרבו הקולות מאחורה.
"אמיר, מה קרה לך? אמיר?" מה כבר יכול לקרות לך? שתית... אתה
לא עונה.
המחשבה שבשניות הקרובות יגיעו מים גרמה לך לחשוב שוב על
להקיא.
אתה מרים את הראש. בחילה. "סוף סוף התעוררת! אחי, אפשר
סיגריה?" אתה לא עונה. "נו פליז, אחי, אני מביא לך תמיד ש'תה
מבקש!"
אתה תוקע את הראש בתוך הפח ומקיא, "באמ, אעמ, באעעעעעע...
ואעעעעעעע", תוקע איזה שני גרעפסים קטנים וכל הפה שלך מלא טעם
של קיא.
המים הגיעו, "תודה..." אתה מסנן.

לחבר שפעם היה הכי טוב שלך, היום זה כבר טיפשי לקרוא לו ככה,
היה "תאקל" (מכות) עם איזה אחד. אחד שכולם שונאים, ובצדק! הוא
חרא של בן-אדם, הוא תמיד איים וניסה להיראות מפחיד. הוא
מהאנשים האלו שאין להם אפילו חבר אחד אמיתי, רק אנשים שהם
כאילו חברים אבל בעצם סתם נחמדים כי הם לא יגידו לו "עוף מפה!"
או "אתה חרא".
אליך הוא אפילו לא ניסה להיות נחמד, רק מפחיד.
"אתה רואה כאן? יש פה חנות, מוכרים שם אש", זה מה שהוא אמר לך
כשבקשת ממנו אש בזמן שהוא סיפר לחבר שלך איך הוא יורה בערבים
בצבא.
ביום לפני הבגרות במתמטיקה, כשישבת עם חבר שלך ליד הפיצוציה
אחרי הג'וינט, הוא בא ואמר לך: "בוא בוא שניה הצידה". מה יכלת
לעשות? הלכת איתו.
דרך אגב... כשהחבר הכי טוב שלך לשעבר וההוא שכולם שונאים הלכו
מכות, יצא מישהו עם כובע ומשקפי שמש מהמכונית שעצרה לפתע
והכניס לו פטיש בראש. לא פלא, הרי כולם שונאים אותו.
החבר הכי טוב שלך כמובן לא סלח לו כשראה אותו שוכב על הריצפה
וניצל את ההזדמנות כדי להוציא עליו קצת כעס, הוא שונא אותו
וכאילו אם המצב היה הפוך הוא לא היה עושה אותו דבר.
הוא אומנם לא ידע שפעם הייתם חברים הכי טוב אבל הוא ידע שאתם
חברים.
"איפה הוא גר?" הוא שאל אותך.  לא פחדת, רק קצת בגלל הג'וינט
וכי הוא גדול ממך בשנתיים, אבל ידעת שהחבר שפעם היה הכי טוב
שלך לא מפחד ממנו בכלל.
"אתה באמת חושב שאני אגיד לך? כאילו..." גמגמת קצת בגלל
הג'וינט. "הוא חבר טוב שלי, אני לא רוצה סתם לסכסך..."
"לא חשוב!" הוא לא באמת רצה לדעת איפה הוא גר, סתם להתלהב
ולחשוב שהוא מפחיד. "תגיד לחבר שלך, שעל דברים כאלו משלמים!
הוא לא יודע עם מי הוא התעסק!"
התאמצת לשמור על פנים רציניות, אבל בגלל הג'וינט זה היה קצת
קשה, לכן לא הסתכנת בלפתוח את הפה, רק הנהנת כן עם הראש.
הקיצר, חרא של בןאדם, ולא פלא שכולם שונאים אותו.

נמאס! נמאס מהם! נמאס מהבחילה! נמאס מהצוואר שנתפס אבל אי אפשר
להזיז! נמאס מהטעם של הקיא בפה! נמאס מהריח של הוודקה!
אתה סובל כל שניה, אתה מרגיש כל שניה עוברת, אתה נשבע בדיוק
כמו פעם שעברה שזה הדאון הכי חזק שחווית, ושלא תשתה עוד וודקה
אף פעם.
הנחמה היחידה היא בשניות שאתה נרדם.
אתה שם לב שכשאתה נושם, יש חלקיק שניה קטן שהבחילה נעלמת בו,
כשהריאות מלאות אוויר.
אתה מוציא אוויר והבחילה חוזרת, אתה ממלא את הריאות ולשניה הכל
נרגע ומפסיק להסתובב.
נושף, שואף, ושוב נושף, ושוב "אמיר! יא שיכור, תזוז מהקיא
שלך!" אנשים צוחקים ומשתוללים מסביב.
"אחי, לקחתי סיגריה", אמר הקול שציחקק, וגישש בכיסים שלך.
"אמיר, מה איתך, אתה בסדר?" "אמיר, תתעורר". "אמיר, איפה
הסיגריות שלך?"
"נו! אתה לא רואה שהוא לא פנוי עכשיו לשיחה?" הם מדברים עליך
כאילו אתה לא שומע "למה, כמה הוא שתה?" "הרבה."
"אמיר, מה איתך אחי!" צועק שיכור ומנער אותך. "דיי דיי דיי
דיי דיי..." אתה מקווה שהוא שמע אותך.
"אחי..." אתה מנסה לבקש מהשיכור שיביא לך מים מהפיצוציה, אבל
מאוחר מדי אתה שומע אותו מתרחק בשירה זייפנית.
הקולות מתקרבים, חונקים אותך מסביב, כל אחד בא לראות מה קרה
לאמיר השפוך.
שואלים: "הוא בסדר?"  "כמה הוא שתה?"  או שסתם באים ונוגעים לך
בגב או עושים כאילו הם אוספים לך את השער... כל אחד מה שעושה
לו טוב.
די! נמאס! שיישרפו כולם, שיעזבו אותך בשקט!

ואז פתאום כולם שותקים, כי מישהו שהם שונאים מתקרב, הוא בא
ואומר "תעזבי אותו!" לשיכורה שמלטפת לך את הראש, "לכו תביאו לו
מים!"
ולאט לאט אוויר מתחיל להגיע לאזור כי כולם התרחקו, הוא תופס לך
את הראש, קצת, בדיוק מספיק בשביל לשחרר את העומס מהצוואר שלך,
גם אם זה רק לשניה.
ואומר לך "קום תקיא עוד פעם" כאילו חיכית שיגידו לך את זה, אתה
מרים את הראש ומקיא.
הוא הולך.

בסך הכל גם הוא בןאדם.
אני כבר לא שונא אותו.
ומי יודע אולי אם אף אחד לא היה שונא אותו, הוא לא היה שונא את
כולם.
ואולי אני טועה, אולי אני סתם מזבל ת'שכל בגלל הג'וינט.