היום כשכיביתי סיגריה בראש הנקרה וזרקתי את הבדל לפח שלפני
הרכבל. אישה בגיל העמידה לחשה לחברתה "לפניך הנוער היפה של
ימינו," באותו הרגע לא הבנתי למה היא מתכוונת, אחרי הכול בחורה
בגופייה קטנטנה שחושפת קעקועים ועגילים בכל מיני מקומות
משונים, שלא נדבר על שיער כחול ארוך כמו הגלות, לא ממש נראה
כמו מלח הארץ.
עשינו טיול בראש הנקרה, משם נסענו לחוף שצמוד אל ההר. 50 איש,
קורס מדריכים בוגרים של החברה להגנת הטבע, התיישבנו על החוף
שהוא בעצם סלע, ישבנו ליד המים עם 3 גזיות ופינג'אנים, 2
גיטרות, 2 חלילים והמון סערת רגשות, כל אחד קצת בתוך עצמו, זהו
היום החמישי, קצה המזלג, שרנו שירים ישראלים, היינו קצת עצובים
שזה חוף בלי חול כי הייתה זו עונת ההטלה של צבי הים וזה האזור
שהן מטילות בו אבל רק בחול. לפני חודשים מספר הייתי בים וראיתי
נקבת צב ים מוטלת מתה על החוף, לא הספיקה לחזור למים מהר
מספיק, משהו בי מת באותו יום, אולי אותו משהו שהביא אותי לכאן.
כולם מסביבי שרים עם כוסות קטנות בידיהם, וחיוך וסנדלי טיולים
ואני יושבת איתם על הסלע מקשיבה להם, מלאת געגועים, מלאה
בציפייה לחזור ולראות אותך, בייחוד עכשיו כשהכול כל כך לא
ברור. בתקופה האחרונה החיים מבלבלים אותי מאוד. הים הסוער
בצידנו מעורר בי סערה מבפנים. קשה פה, אפילו שכיף, עדיין כל כך
קשה והדמעות של הלחץ תקועות בתחתית הגרון, מקרבות, מחכות
לשבירה שלי.
מיום ללילה וחזרה ליום אני מתחברת יותר לעצמי ומתרחקת יותר
מכולם. זה מרסק אותי שהם לא מבינים וזו לא אשמתם, ואין לי על
מי לכעוס ועדיין, גם אין לי למי לפרוק את כל זה.
עכשיו מתרחקת מהמציאות האנושית ומתקרבת לים ולסלעים ולארץ הזאת
שכל כך כואב לי עליה, מה שאנחנו עושים לה, לא מספיקה לנו
המלחמה אז אנחנו מרעילים אותה יום יום בלכלוך שלנו, בדיכאון
שלנו שאנחנו לא מסוגלים לשמור לעצמנו אז אנחנו מוציאים הכל
עליה. נראה כאילו כל "מלח הארץ" של הדור הזה יושבים כאן במעגל
גדול מאחורי ועדיין כואב לי עליך, ישראל. ואולי עדיף שאשאר על
קו המים כי איבדתי כוחותיי בדרכי חזרה אל הים ואיבדתי את
השליטה במצבור הדמעות המצפות. ומשהו בי נפרץ, התבקע ואין דרך
חזרה עכשיו.
חזרתי למעגל, עוד נגלה של תה, וביקשו ממני לשיר להם, ניר ותום
בגיטרה יעל ושמוליק בחליל ואני שרה את אין לי ארץ אחרת, עוד
אחד כזה בקול של אחרי בכי, לא הם לא מבינים. אבל לפחות הם
מנסים.
ובעודי שרה, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא האם המאמץ הכל
כך כנה של 50 אנשים שאכפת להם מצבי ים, האם משהו מההשקעה
העצומה והלחץ והריחוק שלנו באמת יתרום למטרה, אם אנחנו יכולים
לשנות, אני מקווה מאוד.