היום יריתי במצפון שלי. האמת היא שלא התכוונתי לירות בו.
נכנסתי לחדר ולקחתי את האקדח שבתוך השידה. שנאתי את עצמי.הבטתי
במראה וראיתי פרייאר מעורר רחמים חסר חוט שדרה שכולם שונאים
ומנצלים אותו, בלי חברים או ידידים. הוצאתי חמישה כדורים
ממחסנית האקדח והטענתי אותם. קרבתי אותו לרקה כשאצבעי על
ההדק. נפלתי.
הכאב היה קשה מנשוא והרגשתי כאילו הבטן שלי מתפוצצת. הפופיק
שלי התרחב ויצור מוזר דביק ואדום קפץ ממנו. "יאללה, תירה יא
חתכת חרא,למי בכלל יהיה איכפת אם תפוצץ לעצמך ת'ראש?!!".
הסתכלתי עליו המום. "אתה במילא סתם לוזר" מצפון המשיך "פראייר
שסוחב לכל הבנות באוניברסיטה את הספרים שלהם בלי לקבל תמורה!
אין לך חברים אפילו, אפילו לא חבר טוב אחד! אתה נשאר כל יום
שישי בחדר שלך ורואה גידי גוב מיום שלישי" צרח "אף אחד לא
אוהב אותך בכל מקרה! אמא זרקה אותך מהבית לטובת שנאוצר מכוער
שגם הוא שונא אותך, אפילו כלבים שונאים אותך, אז למה אתה מחכה
- תירה! תירה!"
יריתי. מצטמק ובוכה התבוננתי בו. לבסוף הוא התפורר והפך
ללכלוך שנשאר בפופיק, כזה שאם תחטט בו אפילו ימים לא תצליח
להוציא אותו. הלכתי להתקלח. |