קשה לחיות בצל ביחד עם הענן השחור והגדול שרודף אחרי נושא עימו
את העוול שעשיתי לכולם. הקור הזה מרחיק אותי מתחושות הלב החם
ותחושת מיצוי החיים שוטפת אותי. כמה כבר יכול ילד בן 15 לשאת
על גבו? אותו ילד שחש כי שום דבר כבר לא ירגש אותו מנוון רגשית
הפכו אותו החיים להיות, המחשבה שמוות בלתי צפוי יכול להיות
המאורע הטוב ביותר שיקרה בחייו, המוות הוא זה שישחרר אותו.
תמיד חשבתי שאני ילד קיץ כזה שהשמש זורחת עליו תמיד והוא אף
פעם לא נכווה מקרניה, עכשיו נראה שנכוויתי כל כך חזק שמפחד אני
לחזור להביט בה... אולי נגזר עלי לחיות תחת עננים? שבעזרת גשם
מכתיבים לי איפה עליי להיות בכל רגע נתון בחיי? כל כך הרבה
מחשבות בראש צעיר אחד, צעיר וחסר ניסיון, אבל האם הניסיון הוא
זה שמשפיע על דרך המחשבה? ואיך אפשר לנסות משהו שאי אפשר? ולמה
כל כך קשה להשלים עם זה? אושר הפך ממזמן לתחושה לא מוכרת אצלי,
עד כדי כך שאפילו ברגעי אושר מעטים אני מרגיש כל כך זר לעצמי.
המבט בעיניי מקובע כבר שלוש שנים בערך מאז אותו יום שהבנתי
שאני לעולם לא אוכל להיות עצמאי לחלוטין... או שכן אוכל להיות
עצמאי אבל הכוויות לא יאפשרו לי. איך אפשר לחיות בחיים מתים?
אולי בכלל עדיף למות ולחיות? כל כך הרבה שאלות בלי תשובות גם
אחרי עשרים שנה בעולם הזה. אולי איבדתי את שפיותי, או שמא
ניפחתי יתר על המידה את כל בעיותיי? יכול להיות שווידוי קטן
ישנה את חיי על פיהם, למרות רוחות הרפאים שירדפו אותי מחיי
המתים? ובכלל מה עם החברים הישנים שלי? גם כן "חברים" כנראה
שאי אפשר לבטוח באנשים אפילו אם הם ההורים שלך... ושוב התחושה
הזאת של לבד בעולם לבד מול כולם...מול מה בעצם? מי אלו כולם?
אולי האנשים "הנורמאלים" שאני צמא לתשומת לב מהם? למה בכלל אני
צריך אותם...בכלל תשומת לב, למה אני צריך תשומת לב, הרי כבר
הבנתי שטוב לי יותר אם אתבודד ואחסוך מעצמי עוד הכרות עם עוד
אדם שלא יכיר אותי לעולם. חוץ מזה אני כל כך שקוע במחשבות כאלו
שאי אפשר לספר לאף אחד, כאלו שאם ידעו מהם יחשבו שהשתבשה עלי
דעתי. אילו רק הייתי יכול להפסיק, להפסיק לחשוב להפסיק להרגיש
להפסיק לכתוב, להתרוקן מהכול ואז לחזור שוב אבל בסביבה שונה עם
אנשים שונים אולי בכלל בלי אנשים... מקום עם שמש הרבה שמש...
אך על מי אני עובד? זה לא יקרה, לפחות לא בעולם הזה...