הייתי במקום היפה ביותר בעולם.סלע ענק ולבן וחלול ובתוכו מערות
אליהן נכנסים הגלים.
אם תשב על הסלע תראה את העולם כנפרש לפניך, כלום חוץ ממים
ואופק כל כך רחוק שלא תוכל לתאר, נכנסתי אל תוך הסלעים
העצומים, ראיתי מבטנו את הגלים בנקודה בה הם נשברים בתוכו
יוצרים רעידות אדירות במעמקיו, טיילתי בבטן האדמה.
אם תשב על הסלע במרומיו הפנה מבטך מערבה, הים וממש בקרבת בסיס
הסלע תראה שלושה איים קטנטנים, שלושה סלעים גדולים, אחד מהם
שחור ושטוח כמו שולחן ועליו מים כמעט מסתירים אותו, ממנו הם
נופלים כמו מפלים זעירים בתוך הים, מקום נהדר בשבילנו, או אולי
זה בכלל מקום של לבד.
אסור להיכנס כאן לים משום שהחוף נמצא מתחת לסלע קו המים שנוגע
בבסיס הסלע הוא כבר כמעט לב ים והגלים פה חזקים כל כך עד שכל
גל שנשבר יוצר רעש עצום ואתה מחסיר פעימה, נעתקת הנשימה מיראה,
כאן תוכל לראות כמה נשגב ונורא הוא הטבע, הוא הים, פעם הסלע
הלבן היה הר עד שהגלים השוצפים חצבו בו מערות, נשטפו ונשברו אל
בטנו ועשו בה חורים, כאן השמיים מפחדים מן הים, כאן הוא במלוא
עוצמתו והדרו והוא מרטיט מפחד ועם זאת מה עזה התשוקה אליו,
התשוקה שכמעט בלתי נשלטת לקחת אותך אל האי הקטן הזה, הסלע ממנו
נופלים מפלים, או אולי אקח רק את עצמי, אליו לא ניתן להגיע כי
אם תבחר לנסות להגשים את התשוקה הזו, תמצא את מותך תוך לא יותר
מעשר קטנות, לפני מיליוני שנים הסלע הלבן היה חלק מרכס תת ימי,
שרשרת הרים שנוצרה מתחת לפני אוקיינוס קדום בשם טיטוס, אפשר
לראות צדפים בני מיליוני שנים קבורים קפואים משובצים בסלע כמו
יהלומים נוצצים בלובן. ההר האחרון בשרשרת החליט להתרומם מעל
פני האוקיינוס, להיות הצוק שאליו נשברים המים להרגיש את
האוויר, להקריב את עצמו למהלומות אביו, הים. גם אני רוצה
להתרומם, לבקוע מתוך הסלע הלבן, להתרומם ולעוף ללא כל מאמץ
לעבור את השפה ולרחף מעל המים אל האי הקטן. כל נקודה שתסתכל
עליה היא פיסת גן עדן. הייתי רוצה שתהיה איתי פה שתעטוף אותי
בזרועותיך, הכי קרוב למיצוי של הרגש הזה, הכי קרוב לסכנה,
למוות ואולי לשלווה האמיתית היחידה. אולי כשאחזור מגן העדן
נוכל לחזור לכאן יחד. לשבת מעל 30 מטרים של לובן שתטעה לחשוב
שהוא טלק, אבקה לבנה, משהו לא מכאן חזק כמו ברזל ומזמין כמו
חול ים בהיר ודק.
מרימה מבטי מעלה, משהו בזוית העין, מגדל פיקוח, מסתכלת צפונה,
מרחוק מעבר גבול וספינות דבור של חיל הים עושות פטרולים, סימון
מים טריטוריאליים, קטיושות נשמעות למרחקים.
קמה, מהלכת על צידו המזרחי של הסלע, רואה אנשים, אם אלך חמישים
צעדים מכן אגיע ללבנון מוות מצפון, והים הנורא הזה ממערב רק
מחכה לבלוע את הדבר הראשון שיעיז, כן זה מלחיץ מוות משני
כיוונים אבל אני בוחרת להישאר. ממזרח ומדרום גבולות גן העדן
שלי נגמרים ומשהו בפנים ימות. מצפון וממערב הים או האויב
יהרגוני, אבל על הסלע הלבן, ההר העתיק שלי, כולו מלא סימנים,
צלקות מהמים, צלקות מאחדות אותנו, כאן אני בטוחה, כאן זה המקום
בו שום דבר לא יכול לפגוע בי, כאן אין זמן או מציאות כאן
פנטזיה, כמו משהו שקראתי בילדותי.
רק כאן אפשר אמת, אפשר למות בשקט. |