ממרומי סלע ענק ועתיק מסתכלת למטה, ים, המים שנושקים בהירים
כמו שמיים,
ולילה עכשיו יש קצת אור שמאיר עליהם וכל שמעבר שחור כל כך, אין
קו אופק.
כאילו המים הרחוקים מתחברים עם שמי הלילה בלי תפרים,
משם מציץ כוכב אחד אמיץ. עולם פרוש בפני, עולם קפוא ומסוכן ולא
ידוע ומקסים ומרתק.
ומשלושה צדדים אני מוקפת סלעים לבנים כמו שלג.
ומולי ים גדול שאם לא הייתי יודעת יותר טוב ברגע זה הייתי
אומרת שזה אוקיינוס, הכי גדול בעולם.
הגלים נשברים לתוך עצמם, נשברים בסלעים הלבנים, מכרסמים בהם.
כמויות אדירות של קצף לבן נוצר בצעקת בריטון רועמת של מים
מתנפצים ומתפזר לאט בקול התמוססות, הסלעים יוצרים מפלים
שנופלים חזרה על הים, אני עומדת כאן כל כך קטנה אל מולו.
במאמץ קטן הוא יכול לשלוח גל גדול שייקח אותי אל מוות. ואני,
אין בי כוח מולו עצום וחזק כל כך.
מצחיק שאני זו שאומרת לאנשים לשמור עליו, הולכת מטיפה לא לזרוק
בדלי סיגריות לתוכו,
זה הורג אותו, זה עושה אותו חולה, האבסורד הגדול ביותר בעולם,

בהתפרצות אחת שלו הוא יכול להרוג אלפים מאות אלפים,
ואנחנו צריכים לשמור עליו מבדלי סיגריות.