"אין לי כוח המפקד", הוא צועק בכל הכוח. מעמקי נשמתו. ממעמקים
שהוא חשב שכבר לא קיימים. הוא היה בטוח שאין כאלו מעמקים. דא
עקא. מסתבר שיש.
"אין לי כוח תגיד לאמא שלך, יא חתיכת טירון מושתן. אתה
בטירונות פלס"ר צנחנים, לא טירונות סיסים של הקו-מילניום או
הדיסקוטים המפגרים שאתם הולכים אליהם. תגיד לאמא שלך אין לי
כוח. תצעק", ואין לו כוח. "תצעק אמרתי", והוא בכלל לא הבין מה
לצעוק, "תצעק שיש לך כוח", לא היה לו כוח.
אבל הוא צעק. בטירונות כולם צועקים. הם חייבים לצעוק. "יופי.
אתה רואה.
יש לך כוח. לא רצית אבל יש לך כוח. תמיד יש כוח. השאלה אם
רוצים.
תצעק אמרתי. אנ'לא שומע. תצעק", והוא צעק. הגרון כבר מזמן איבד
את עצמו לקול, אבל הוא המשיך לצעוק. ככה זה בטירונות. הם תמיד
צועקים. יותר מאשר הם מתאמנים הם מאמנים את הקול שלהם. הם
חייבים. "אמרו לי שאבא שלך שב"כניק. ככה בן של שב"כניקי מתנהג?
תצעק אמרתי. תצעק".
והוא צעק. הוא תמיד צעק.
הוא תמיד היה ממושמע.
"כן המפקד".
זה היה ביום הראשון. הם ירדו בסנור, וישר עברו סדרת צעקות. ככה
זה אצל כולם. צועקים. ושלא יבלבלו לכם את הכוח. מה זכויות
הטירון מה נעליים. מופז יכול לחפש. הבן אלף טיזז את החיילים
שלו מפה עד הודעה חדשה, והמציא מסעות שלא היו קיימים בלקסיקון
אפילו אז. יום אחד הוא לקח את כל החיילים שלו בלילה, "לריצה
קלילה". בדרך הם מצאו, בטעות, ככה הוא אמר, את הציוד המחלקתי
שלהם. פקל"ים וציוד קרב מלא. כל כמה קילומטר מצאו מתנה. המ"כ
מופז היה בחור מוכשר. רב גוני. הוא לא סתם התעלל בהם. הוא
התעלל בסטייל. הוא לא השתמש בספר של צנחנים. הוא כתב אותו.
והיום הוא מרצה. והיום הוא מרצה ועדיין מתעללים בהם. ככה זה
בצבא. דיבורים לחוד ומעשים איפה שהוא במקום אחר. אולי בחלל.
אולי בגלקסיות אחרות. ככה זה בצבא. אחר כך בא הגיבוש, "אז מה
אם נפל עלייך עץ. תמשיך. אתה לוחם. תמשיך", והוא המשיך. שבוע
אחר כך מושבת וחולה ביחידה, כי בצנחנים לא שולחים הבייתה, אבל
עדיין מושבת. "לא נורא", המפקד אמר, "מה שלא הורג אותך עושה
אותך סוס. שור. חיה". והוא לא רוצה להיות חיה. הוא אפילו לא
רצה להיות לוחם.
זה הכל בגלל אבא. זה הכל אבא דחף.
זה לא הוא. מה לא ולחיות.
איזה סוס ואיזה גורמטים.
ישנים בלילה, במקרה הטוב, ותבינו שאין הרבה מקרים טובים, חמש
וחצי שעות. את השש שעות מטכל"י אתם יכולים לקחת ולטגן על
המחבת. תוסיפו קצת פלפל, בשביל הטעם, אבל חוץ מזה אין מה לעשות
איתן. וזה גם במקרה הטוב. כשלא מעירים אותם לחפור שוחות. כשלא
מעירים אותם בשביל מסדרי בושה. כשלא מעירים אותם לתרגול אב"כ.
כשלא מעירים אותם בשביל להעיר אותם. החמה עדיין לא הפציעה,
אפילו לא שלחה חיוכן לשמים שלנו, והם כבר בחוץ. על אפודים.
מגולחצי"ם. והוא תמיד אחרון. הוא אף פעם לא היה טוב בזמנים.
בטח שלא בצבא. אבל אבא דחף. אבא תמיד דחף. ועם שב"כניקים לא
מתווכחים. בטח לא אם הם גם האבא שלכם. את הגיבושון לצנחנים הוא
לא היה צריך לעבור. אבא סידר. וחבל שהוא לא היה צריך לעבור. אם
הוא היה עובר הוא היה נלחם באבא. בחיים הוא לא היה הולך לשם.
אם הוא היה הולך לגבושון הוא גם ככה לא היה עובר. אחרי
הקילומטר הראשון ו"אולי תפרוש?" הוא היה כבר באוטובוס חזרה
הבייתה.
אומנם עיניים מושפלות אבל שלם עם עצמו. לא נכנסים למלכודות
שאתם לא בטוחים שאפשר לצאת מהן. ואם כבר להשאר במלכודת אז
תהנו.
הוא בטח לא נהנה.
ומריצים אותו ויש לו דמעות בלב. והוא הולך לישון עם דמעות בלב.
וכולם חברים שלו שם, אבל הוא חבר של אף אחד. ולא טוב להיות חבר
של אף אחד. אף אחד לא מחזיר אהבה. אף אחד הוא, סליחה על
הבוטות, מניאק. לא אכפת לו. לא באמת. אבל הוא ואף אחד הם זוג.
הוא בוכה רק עם אף אחד. שמישהו לא ייראה. הוא כל הזמן מנסה
להשתחל לכל מיני תורניות. הוא אוהב להיות תורן במטבח, כי ככה
אין אימונים והוא קצת נרגע. הוא אוהב להשתחל לשמירות, לא משנה
לו כמה זמן, לא משנה לו לבד-לא-לבד, לא משנה לו כלום. העיקר לא
להיות עם כולם באימונים. העיקר לא "לקבלת המפקד הצוות ימתח
להקשב" ו "כן/לא המפקד". הוא לא יכול לסבול את זה. ובטח לא את
הצעקות. בחיים שלו הוא לא חטף כל כך הרבה צעקות.
מי בכלל צועק ככה.
הכי נוראי היה להיות חנת"ר. חניך תורן. זה אומר שהוא צריך
לעצוק על כל החברים שלו. שהוא צריך להיות אחראי על כולם.
ולהיות בקשר רצוף עם המפקדים. וכל בעיה היא עליו. כל צעקה היא
רק עליו. "מה גרשון," - בצבא לא קוראים לו בשם הפרטי, למי
אכפת. רק שם משפחה. הוא לא בן אדם לעצמו. הוא לא פרט. הוא שם
משפחה - "המחלקה עוד פעם תחטוף שבת בגללך?", והוא לא רצה שהם
יחטפו שבת בגללו. הוא רק רצה שיהיה להם טוב. ושאותו יעזבו
בשקט. הוא
לא רצה הרבה. "מה גרשון, עוד פעם מפשל? ככה זה פלס"ר צנחנים?
פאשלות?" -
וזה כבר התחיל לשגע לו את הצורה. את האמ-אמ-אמא של הצורה. באחת
הערבים
העירו את כולם, מה שאומרים מסדר כוכב, הוא היה במרכז, כולם
מסביבו, וכולם
היו מחויבים לצעוק לו "מה גרשון, אתה רוצה להרוג את כולנו?".
אף אחד לא רצה לצעוק, כי כולם אהבו אותו, וכולם חברים, אבל ככה
זה בצבא. לא רוצים. עושים. והמ"מ שלו, שיש אומרים שהוא השלוחה
הצבאית של השטן דאג לזה שהוא כל הזמן יזכור שהוא כשלון. "מה
גרשון, אבא כוכב ואתה כוכבה?". הוא שמע את זה כמוטו. יש
מוטויים טובים, כמו "אתה מוצלח" ו"יש לך כשרון חבל"ז", ויש
מוטיים דפוקים כמו "אתה כוכבה" ו "אתה עוד תהרוג את כולם".
מ"מ בהחלט שטני.
או לפחות השלוחה שלו.
והוא רץ והוא לא רצה לרוץ. והוא הלך לישון למרות שהוא לא היה
עייף. ו "אתה חייל ביזיוני" כל הזמן ריצד לו בראש. כמו מוזיקת
רקע כשאתם נוהגים, רק שלמוזיקה הזו אף אחד לא ישים פאוסה. אף
אחד לא ילחץ על הכפתור שמשתיק את הרדיו. את המפקדים שלו אף אחד
לא ישתיק. וזה לא שהוא לא ניסה להסביר להם. הלך למשקי"ת ת"ש.
כתב למ"פ "בהצדעה" והכל. אבל הם לא הקשיבו. "אתה תתרגל" הם
אמרו. "ככה זה בצבא. מה חשבת. פיקניק. תשאל את אבא שלך". והוא
לא רצה לשאול את אבא. מה פתאום לשאול את אבא. זה מה שחסר לו.
שאבא שלו יידע. שהוא ייאכזב את אבא שלו. מה פתאום. שומו שמיים.
אסור. והיה לו כושר שאפילו הכושר התבייש בעצמו. כושר של ילד בן
5. וזה גם במזל. ולא היה לו מי יודע מה מזל. ובמסעות הוא תמיד
היה אחרון. "והנה כל המחלקה עוד פעם מחכה לגרשון". הוא לא היה
ניר. הוא היה גרשון. והם הלמו לו בראש בפטישים ומזמרות ומה
שאתם לא רוצים. וטיזזו לו את הצורה. הוא היה מלאך הקאדרים.
כל קאדר נפתח בו. כל קאדר הסתיים בו. הוא קיבל חינוך מחדש.
מה שקוראים בצבא להרוס בן אדם בשביל לבנות חייל טוב.
היום הם אומרים שהם לא עושים את זה, אבל תגידו את זה לניר.
בעצם תגידו לגרשון. הוא לא ניר.
הוא גרשון.
המחלקה שלו הייתה המחלקה הכי נקייה בפלוגה. כל ערב נגזר עליו
לנקות אותה.
אבל אל תדאגו. הוא לא היה לבד. הוא היה עם אף אחד. וככה השעת
ת"ש שלו תמיד הייתה אחרי כולם. צריך לנקות בדלי סיגריות והכל.
לפעמים אפילו לקחת מיליון טלפים אבנים בשביל לפסל איתן על
הגבעה "גרשון דופק את המחלקה". הם נהנו לעשות לו את זה. וזה לא
היה בכוונה. הם פשוט לא הבינו מה הם עושים לו. ואת השעת ת"ש
שלו הוא היה מקבל לבד. לא טוב להיות לבד. לא בחיים ולא
בטירונות. והוא היה תמיד נכנס למקלחת כשהמקלחת רק שלו. ואולי
זה נשמע לכם טוב אבל לו זה נשמע רע. היה מתקלח חצי שעה תחת מים
קרים, כי אין לכם
בטירונות דוד להדליק בשביל שיהיו מים חמים לכל הפלוגה, ואחר כך
יושב שם על השרפרף, ערום ושפוף, דימעה בעין שמאל, ובעין ימין
לא ירדה דמעה. הוא לא רצה לדמוע בשני העיניים. עין שמאל דומעת
ובעין ימין יש את האצבע בשביל שהברז לא יטפטף. הוא לא יכול
לדמוע בשני העיניים. אחר כך הוא היה מתלבש, עולה בחזרה על
מדים, כי הולכים וחוזרים מהמקלחת על מדים, היה חוזר, כולם
ישנים, שוב היה מתפשט לבוקסר הקצר והגופייה החמה הארוכה, יושב
על
המיטה ורק מתבונן מחוץ לאוהל. הנה המ"מ, זה השטן, חזר עם הסופה
של המ"פ, זרק אליו חיוך ו"לך לישון", כאילו זה אמור לפצות על
זה שהוא השטן, או השלוחה שלו, השומר נרדם והמ"מ קופץ מאחורי
ועושה לו עם היד שלוש אצבעות, שלוש אצבעות זה כמו שין, ושין זה
שבת. הוא נרדם בשמירה. הוא יירדם בשבת.
בבסיס. אחר כך הוא מחייג הבייתה. אמא כבר ישנה. אבא כרגיל
בעבודה.
האח כרגיל באמריקה. האחות כרגיל עם החבר משחקת רופא וחולה.
והחברה כרגיל
לא קיימת.
וככה יום רודף אחרי יוממה, שעה רודפת אחרי שנייתה, ואין חדש
תחת השימשייה שלו. "שמאל ימין שמאל", "גרשון דופק את המחלקה -
מסקנה - המחלקה תדפוק את גרשון" ועוד כל מיני שנינויות שהיו
מזכים את המ"מ שלו בתואר הבן כלבה מספר אחד בארץ הקודש. בטח
אחר כך המ"מ יילך לעבוד בשב"כ. כמו עם אבא.
הם צריכים שם סאדיטים כמוהו. אפילו לא יצטרכו להתעלל באנשים או
משהו. מספיק המ"מ של מחלקה אחת בשביל שהם ידברו. ככה זה עם
השטן. מספיק לראות.
והיה לו קשה. וככה הוא המשיך שלושה חודשים. ולהיות שלושה
חודשים בגהנום, עם השטן, בכבודו ואפילו בעצמו זה לא כזה תענוג.
זה לא טירונות. זה השטאזי פוגש את האינקווזיציה פוגש את
האס.אס. וזה הכל כלפי גרשון. בעיקר כלפיו.
יעני השעיר לעזאזל של המחלקה. יראו למען איך שהמשפט הזה לא
הולך. ככה זה היה שלושה חודשים.
בסוף נשבר לו. היה גם נשבר לכם. אי אפשר להמשיך ככה יותר מדי
זמן. או שתמשיכו ככה ואז אתם תסיימו בגאה, שלוותא או אבארבנל,
במחלקות הסגורות מטופלים בשוקים חשמליים כי אחרת לא תצאו מזה,
או שפשוט תסיימו עם זה.
והוא סיים עם זה. הייתה להם הפסקה בין שיעור אחד למישנהו. הוא
נכנס לשירותים. היה שם 20 דקות. כולם חזרו לשיעור. מלבדו
כמובן. מלבדו ומלבד אף אחד. הוא לקח את ה M 16 ודרך אותו. חשב
שנייה. שווה לא שווה.
בסוף הוא עשה את זה.
היה שקוף.
דפק צרור בתוך התקרה. תוך דקה כל העולם הגיע לשם. אפילו השטן
בכבודו. עצמו נשאר במקום אחר. הסתכלו עליו בהלם. "נדפק לו
המוח" הוא שמע את לוי אומר ליצחק. הם היו החברים שלו.
פלוס-מינוס חברים. אולי בעצם יותר מינוס.
אחר כך הוא נקלח לקב"ן. האחרון אמר, כלומר הקב"ן, פשוט דפוק
להגיד קב"ן שלושה פעמים במשפט אחד, אז האחרון אמר שיש לו הפרעה
נפשית. שאין לו מה לחפש בצבא. שאולי אבא שב"כניק אבל הבן יצא
שב"כניקה. לא שפוי. קוקו.
המ"פ רצה לשפוט אותו אבל המ"מ דווקא סנגר. הוא אמר שלא צריך
שהוא יכנס לכלא. בטח ישגע אותם בכלא גם כן. המ"מ לא דאג לו.
המ"מ דאג לחיילים בכלא.
ללא ספק הוא יעבור בסוף לשב"כ חשב ניר. ככה זה עם אנשים כמוהו.
נולדו לזה.
תוך פחות מיומיים, אחרי הפסיכאטר הוא היה בחוץ.
יעני אזרח.
אבא שלו בכלל לא ידע מזה. הוא קימבן את זה ככה שההורים לא
יידעו. בערב הוא חזר הבייתה, ובמקרה, כי שב"כניקים לא בבית אף
פעם, אז במקרה אבא שלו היה בבית. הוא התחיל לשאול אותו "מה
קרה? גימלים", והוא סיפר לו.
אבא שלו חטף אמוק. "הבן שלי 21? הבן שלי?", ככה חצי שעה. "אתה
נורמלי?
ובעצם. אתה דפוק. אפילו הפסיכאטר אמר. אתה דפוק? אתה נורמלי?
אתה דפוק",
אבא שלו לא היה יכול לכתוב שירים. הוא לא יודע להתבטא. רק אתה
דפוק ואתה נורמלי. וזה לא שהוא לא אינטלגנט. הוא פשוט מפגר. יש
הבדל.
"אתה יודע איזה עתיד תכננתי לך? אתה יודע מה הרסת? ומה יגידו
בעבודה? אתה יודע? יש לך מושג? תגיד לי? תגיד?" - והוא לא אמר
כלום. מה כבר אפשר להגיד. הוא ניסה להסביר לאבא שלא שווה
להתאבד בגלל הצבא. לא בגלל הזבלים האלו. הוא ניסה להסביר לאבא
שהוא מעדיף לחיות על 21, כאילו מה זה כבר אומר, מאשר על כדור
בראש. הוא דווקא בסוף הסביר הכל.
ואבא אמר "נו. נו", ובסוף אמר לו שהוא דפוק. אבא לא מייחס
חשיבות לדברים כאלו. הוא לא מייחס חשיבות בכלל. הוא עוד ניסה
לראות אם אפשר להחזיר את הבן שלו לצבא. אפילו הרים כמה
טלפונים. "אין סיכוי אמרו לו, ותעזוב, אם טוב לא בחוץ אז שיהיה
בחוץ", אמרו לו חברים לנשק, או לעבודה, או לשב"כ, אבל הוא לא
הבין. "אתה חרפה" הוא ילל.
"ביישת אותי".
בלילה הוא לא נרדם. הוא כל הזמן שמע את אבא שלו מדבר בטלפון
האדום שלו, זה של השב"כניקים הכבדים עם הקו המאובטח, עם חברים
שלו. ואיזה בן דפוק יש לו. ושהוא לא יודע מה לעשות איתו. אמא
הייתה בכלל בחופשה בחו"ל.
הוא נשאר רק עם האבא הזה שלו. ועם "איזה בן זה. מה חטאתי". אחר
כך אבא שלו הלך לישון. וניר לא ידע מה לעשות. לקח את האוטו
לסיבוב, ירד לים, היה משעמם, ועלה הבייתה. הוא הרגיש זיפט. חסר
תוכלת. בלי עתיד. בלי כלום.
הוא הסתובב בבית, וחיפש חבילת שוקולד. שוקולד עושה לו מצב רוח
טוב. לא מצא. במקום זה מצא את האקדח של אבא. לאבא היו הרבה
אקדחים. ככה זה עם שב"כניקים. מאוהבים בעצמם, בערבים ובאקדחים.
לאו דווקא בסדר הזה.
לקח את האקדח, ברטה 9 מ"מ, כי זה תקני אצלהם, דרך אותו והסתובב
בבית. נכנס לחדר השינה וראה את השב"כניק ישן. ככה נוחר
"חרופ-חרופ-טרופ-טרופ". החזה עלה וירד. הוא כוון את הברטה
לחזה, חשב קצת, ונקר את הנשק. "בום".
אבל לא הייתה ירייה. לפני זה הוא רוקן את כל הכדורים.
לא שווה למות בגלל הצבא. לא שווה לשבת בכלא בגלל אבא.
לא שווה להרוס את החיים שלו.
לא שווה.
בבוקר הוא התעורר ממש מוקדם. זה המשקים זה המרוויח, או איך
שהמשפט הזה לא הולך. ארז את התיק שלו, לקח לאבא את הכרטיס
אשראי שלו, לקח מונית לשדה התעופה, קנה כרטיס, כוון אחד,
לארה"ב, ועלה על המטוס. הוא הבין שאין לו מה לעשות בארץ. אולי
יצליח בחו"ל. והוא הצליח בחו"ל. אולי פסיכאטר פה קבע שהוא
קו-קו-ריקו, אבל שם הוא דווקא הצליח. קוראים לזה היי-טק. קורים
לזה לעשות מיליונים.
היום הוא בקשר ככה-ככה עם המשפחה. בעיקר עם אמא. עם השב"כניק
לא מי יודע מה. אומנם אבא יודע שהוא דפוק והוא הרס כמעט את
הבן, אבל הוא לא יודה בזה. בחיים לא. וניר מצליחן. מיליונר.
ברכה גדולה במליבו. גרין קארד כבר מזמן יש לו. חברה כבר קיימת.
במציאות. הכל הסתדר כמו שצריך. היום כשהוא נזכר בזה הוא צוחק.
כמעט הרס לעצמו את החיים בשירותים. כמעט הרס לעצמו את החיים
בגלל אבא. אבל מה שהיה פעם היה פעם. והיום זה היום. "לא שווה
להרוס לעצמי את החיים אף פעם, ולא משנה מה", הוא הרהר בקול
גבוה, שגם אתם תשמעו, כי זה חשוב והכל, "לא שווה להפסיק ככה.
בטח לא בגלל אבא דפוק או צבא דפוק או חיים דפוקים", הוא המשיך
לחשוב, גם בקול, כדאי שגם תשמעו, "בסוף זה תמיד מסתדר", הוא
מחייך,
"לא שווה להפסיד" הוא צועק עכשיו, כדאי שייכנס לכם לראש, "לא
חוכמה".
הוא הולך לישון. עם המיליונים והחברה. אבא שלו עדיין דפוק. אמא
שלו מתגעגעת אבל שמחה שהבן מאושר. המ"מ עף מצה"ל על התעללות
בטרון כי הוא עשה לו מסדר שתקנים באחד על אחד, ואם לא הבנתם,
תעזבו, מה שהיה היה, או כמו שקוליו אומר, זה הזמר הגנגסטר, Let
bygones be bygones and so on and so on, ואולי אי אפשר ללמוד
הרבה מגנגסטרים-ראפרים, אבל קוליו צודק.
זה לא מה שהיה.
זה מה שיהיה.
תזכרו.
חשוב.
מאוד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.