"אל תטילי מום בתום ליבי,
מאהבה דיברתי באהבה קבלי,
הן לבבי אל לבבך נצמד
עד כי דבקו, והיו ללב אחד,
לכן אל תאסרי עלי לקרב."  (ויליאם שיקספיר, חלום ליל קיץ)

מתעוררת מצלצול הפלאפון, אתה על הקו איזה בוקר טוב זה לשמוע
אותך דבר ראשון על הבוקר זה דבר שחיכיתי לו הרבה זמן רק לא
בצורה הזאת אבל גם זה מספיק, אתה אומר לי שאתה מתחת לבית שלי
אני מסתכלת על השעה ולא מבינה אתה אמור להיות בצבא עכשיו אמרת
שיחררו אותך מוקדם רצית לעלות,
ואני בפיג'מה מכיתה ד האלה הלא מחמיאות בכלל שיער פרוע לא
מאופרת ואפילו לא הספקתי לצחצח שיניים, איזה לצחצח אפילו לא
הספקתי לקום לדלת ואתה כבר בסלון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
זו הפעם הראשונה שאתה רואה אותי ככה, אנחנו מכירים כבר 4 שנים
אולי 5 נכון שרק בחצי שנה האחרונה אנחנו בקשר ממשי של יותר
משבוע אבל עדיין זה מלחיץ שהבחור שאני הכי רוצה שיחשוב שאני
היצור הכי יפה בעולם רואה אותי ככה ועוד בידיעה שכרגע הוא לא
חושב ככה אז בכלל... אז ישבנו במטבח והכנתי קפה, לא שאני ממש
זוכרת את הפרטים כי רובו הגדול של המוח שלי עוד ישן, אבל אני
משערת שדיברנו על הא ועל דא ועברנו לחדר שלי להתעסק במחשב
רציתי שתעזור לי עם איזו שטות של תוכנה, ושוב הא ודא, ואתה
מגניב נשיקה לכתף שלי, ואפילו חיבוק חם, שומעים מוזיקה, ואני
מאושרת עד הגג שכחתי איך אני נראית שכחתי הכל שכחתי כמה אתה
מכאיב לי, לא שאתה של מישהי אחרת אז זה באמת היה בלתי נסבל אבל
שלי אתה גם לא ושכחתי את הכל ברגע שנשיקה קטנה נחתה לי על הכתף
ברגע שהרגשתי את הזרוע הגדולה שלך כרוכה סביבי שומרת שלא אפול,
אפילו אם זו לא הכוונה,  אתה לא מאמין לאף אחד לא בוטח נשאר
סגור בתוך הגולם החם, אפילו שצפוף והכנפיים גדלות ואין יתר
מקום להכיל אותך בתוכו, אתה נשאר בו קצת סובל מצפיפות אבל חם
כאן ומוגן ואתה נשאר איפה שמוגן, תן לי, תן לי להוכיח לך שיש
למה לצאת ממנו ואתה בשלך לא רוצה לשמוע, אני אוהב אותך בכל מצב
גם בתוך הגולם גם אם כל ימי אשב מחוץ לפקעת וננהל שיחות חולין
עדיין אשאר שם, כי תשאר בי הצפייה שאולי תצא, כי לא ארצה לחוש
תחושת החמצה אם לא אהיה שם ברגע הזה או אם לא תצא כי לא עודדתי
אותך מספיק, אז אני מנסה לתת לך הכל אבל אתה כנראה עדיין לא
מאמין, לא בוטח, ואני כבר אובדת עצות. מה לעשות כדי לרכוש את
האמון שלך, אני מתנצלת אבל את הירח אני לא יכולה להוריד לא
משנה כמה ארצה.
אתה משנה כנראה את כל מה שאומרים לך כל מה שמנסים לעשות למענך
אתה רואה אחרת תהליך הפרוססינג במוח שלך הוא שונה אולי, אולי
בגלל זה אתה כל כך מיוחד. אני מנסה להראות לך שבטוח כאן, אתה
לא מאמין והתייאשתי החלטתי פשוט להשאר איתך, משעינה גבי אל
הפקעת נשארת קרוב.
אני אוהבת אותך, הנה אמרתי. אוהבת. אני יודעת שזה לא שווה הרבה
מול המקלדת והרי אתה והפחדים שלך, לא אוכל לומר לך את אשר על
ליבי. יש לי הרגשה שאומרת לי כל הזמן כן, ולא זה לא הרצון
העמוק שלי מבצבץ החוצה, באמת אחרי ניתוח מעמיק יש לי תחושה
ובסיס להאמין שאתה מרגיש. שאתה רוצה שאתה אפילו מתאמץ להכחיש
מתאמץ לא לאהוב, לא לצאת מהגולם, לא לפתוח את עצמך, להשתנות,
לאהוב, להתמסר, להיפגע. אתה רוצה בטוח, אני מבינה אותך, גם לי
לקח יותר זמן לצאת מהגולם וכשאני יצאתי הוא לא היה שם ההוא
שניסה להוציא אותי הוא כבר התייאש והלך אז אני לא מתייאשת אני
אשאר פה אשען על הגולם הדביק ועבה הקירות והענק והחסום לחלוטין
הזה עד שאתה תצא, וכל התחנונים וזעקות הכאב לא יזיזו אותי, רק
שתדע, שאני מחכה.