ושוב, אני מוצא את עצמי לכוד בתוך רגע.
ואולי אני אוהב את ההרגשה...
ואולי אני בעצמי רודף אותם, מחפש אותם, ובסוף מוצא אותם.
רגעים...

עוד רגע שכזה.
רגע אהוב, ככל הרגעים שכבר עברתי.
רגע אחד, ואני מביט בפנים שלך, ורואה שם משהו שונה וחדש בפעם
הראשונה מזה שבעה או שמונה חודשים.

איזה ברק, ניצוץ, משהו קסום ומוכר מאוד...
אני לכוד ברגע הזה, כמו בתוך גוש קרח.
וזו הרגשת חוסר אונים נעימה בצורה מזוכיסטית שכזו...
ואולי אני בעצם אוהב את ההרגשה...