מאבדת תחושת הבנה
לא זוכרת כל מה שהיה
אכזבה ובריחה מאמת רחוקה
שרודפת, תופסת, כובלת אותך
ואני מנותקת שכובה במיטה
שעוד רגע קברן יקח גם אותה.
צמרמורת עוברת, שחוקה בכאב
רעבה וצמאה על סף להבה
שדואכת הופכת לאפר שחור
ויחד עם רוח נעלמת באור.
עוד יממה לא אשרוד בתוכי
הגוף שאוכל את כל פנים נפשי.
עם עט שאהבתי על דף שלקחתי
כותבת את כל מה שפעם היה
והיום בשעה, בדקה, בשניה
באמצע של משהו, זה פה זה כבר בא
הסוף התקדם, והעתיד לא נראה...
תמו ימי החרות המתמדת
תמו ימי התמימות היפים
תמו ימי אהבה שנמשכת
תמו ימי החיוך שהולכים.
ואני מסביבי רק חולות ואבק
מחפשת שמיים ורואה רק ברדק
כי איפה הייתי כשהייתי בוכה
לא הייתי איתי
כי הייתי איתה. |
