(מונולוג פיוטי בשני חלקים)

החלק הראשון בו בכיתי

ואת עומדת שם, על שובר גלים שכזה, מביטה במבט עייף מיום ארוך
אל שקיעה שהובטחה לך, אחת שציפית שתהיה הרבה יותר יפה. אבל
השמש, כמוך, היא גם עייפה. והיא מתעצלת מאחורי מעיל של עננים,
שלאורה נראים כמו התגלמות כל מה ששחור, קודר ומעייף עיניים,
כאשר קרניה בורקות במקצת מאחוריהם עד אשר היא שוקעת בשמיים
אדמומיים, וכמובן, איך לא, מעייפים...

אני לא רוצה שתקראי את זה.
אני לא רוצה שאחרי שתקראי את זה, ואת תקראי את זה.
את תזילי דמעה, תכעסי עלי, תכעסי על עצמך ואז תגידי לחברות שלך
שאני כותב דברים ממש יפים.
ואת לא תגידי לי את זה, כי אני לא רוצה לשמוע את קולך. ואת
יודעת את זה. הוא מעלה בי בחילה. אני לא יכול לעמוד בנוכחותך
עוד. את עושה לי רע, וכל מה שהיה לי אי פעם בלב כלפייך הצליח
לנזול מקליפת השריון, שאני עוטה עליי יום ביומו, עד שהגיע
לרצפה ולאדמה ונעלם כמי גשם רעילים.
את רואה? זה שוב קורה לי.
אני נסחף, נסחף בדימויים על איך אני רוצה להבלע באדמה, איך אני
רוצה להיות בכל מקום, חוץ מעבולמנו שלנו. חלקנו עולם פעם,
זוכרת? ועוד איזה עולם! ממש היינו מבוגרים כבר, עם דירה של שני
חדרים עם חתול ובעיות של אנשים מבוגרים. ואני השארתי את הבגדים
המלוכלכים שלי למכבסה השכונתית ואספתי אותם בערב. חיים של ממש,
ולא בציניות: בלי תלות הורית ישירה, רק אני, את והעולם הגדול,
כמובן.
אבל לא יכולת לחכות לי.
וכשאני מסתכל על זה אחורה בצורה רטרוספקטיבית, אני לא מבין למה
זה כל כך מפריע לי.
אני כבר לא רוצה קשר אלייך. טוב לי בקונכייה הילדותית שלי, טוב
לי בעולם שהוא לבד אבל של כולם - של כולם, חוץ ממך.

אז נכון, הגעתי ונותרתי המום. הקדמתי תרופה למכה, בעצם: לא
נתתי לך לתת לי את המילה האחרונה. וההפתעה הכיפית שרציתי לעשות
לך, ורק לך, ואת יודעת שזה לא בטבע שלי לחשוב קדימה, לתת יותר
מעצמי ולהראות שאכפת לי, אבל בכל זאת עשיתי את זה, רק כדי
למצוא אותך, מה שנקרא, על חם, עם מישהו אחר.
ועברה חצי שנה מאז, בערך, וזה לא כואב, בכלל לא. כנראה לא היה
אכפת לי כל כך כמו שחשבתי. והמשכתי הלאה והכל, אבל אני לא
מסוגל לכעוס עלייך, עוד לא.

בגדת בי, את יודעת את זה, ולבגידה אין תירוצים. ומצאתי אתכם
יחד, למקרה שלא הבנת, ולא היה יותר יחד מזה. אז הנה לך השקיעה
הזאת, הנה לך הטיול הזה, הנה לך החיים האלה, שרצית שאתן לך,
והנה לך ההיסטריה שלי, הכאב שלי, הפגיעות, העצב, המרירות והכל.
והנה אני נקי.
נתתי לך את כל מה שביקשת ממני. את כל הרע פרסתי על השולחן,
כאילו היה מפה של לכלוך וגועל נפש, והוא התגלה לא כל כך מלוכלך
ולא כל כך גועלי, לא כמוך.

אז קחי את השקיעה הזאת, המקסימה הזאת, שרק לאורה אפשר באמת
לראות את הגלים מתנפצים על החופים של חיפה ולעמוד שם, על חוף
דדו, ולחוות את האדוות בכבודן ובעצמן על כל הגוף באווירה הזאת,
שהיא הדבר הכי רומנטי והכי יפה והכי פיוטי שיש, קחי אותה ואת
יודעת טוב מאד לאן את יכולה לדחוף אותה.

החלק השני, שאין לו יותר מדי הגדרה רגשית

את זה אני יכול לכתוב רק חצי שנה נוספת אחרי כל הסמטוחה הזאת
שעשית בי.
אני לא כותב את זה לך, ולא אכפת לי שתקראי את זה.
בעוד הצלילים האחרונים של הגיטרה הנעימה הזאת, שהייתה פיסת
השלווה של שנינו, תעלמנה, את יודעת מה יחליף אותה.
המניפסט שלי, ההגדרה שלי לעצמי, תמחק כל צליל של גיטרה
אקוסטית, לא משנה כמה מרגש הסולו יהיה ולא משנה כמה תבכי. הזמן
מרפא אותי - הופך אותי לאביר עטוי שריון של אפאטיות.
נפגעתי המון בחיי, ואני חושב שאוכל באמת לשים אותך במקומך רק
אם אהפוך את הבגידה שלך, שיכלה להיות טראומטית מאין כמותה,
לעוד פגיעה, אחת מני רבות. את לא מיוחדת לי. אני רוצה להאמין
שמעולם לא היית.
אז את לא התגלמות השטן.
אני לא שונא אותך.
יותר גרוע, לא אכפת לי ממך כבר.
השם שלך לא מעורר בי שום קונוטציה כל שהיא.

אני יכול להביט בעיניהן של בנות שהיה לי הרבה פחות אכפת מהן
בזמנו, ולהבין כמה חשובות הן היו וכמה עוד יש בי רבדים בלב
שעוד מתגעגעים אליהן. ואני רוצה להיות איתן בקשר כי הן היו
חשובות לי, ומה שנגמר איתן נגמר בטוב, אני מאמין.

אף אחד לא היה מאמין שהיום הזה יגיע, ואני מחכה שאת תחנקי
מתפוח עץ הדעת, רק כדי לומר שהייתי שם, שלגיה זנותית שכמותך,
כאשר בגדת בי ולקחת את כל מה שאת רצית שיהיה, ולי לא היה אכפת,
וזרקת לפח. רק אותך אפשר להאשים.
אז, כמו שממית, אני מנתק את הזנב שהיית לי וממשיך קדימה דרך
מטאפורה עקומה אחת נוספת, וצוחק לארס-פואטיקה בפנים.

אז לנצח אני רוצה להיות הילד המכוער בכיתה, שכולם ידידים שלו,
אבל אף אחת לא רוצה לחצות את הקו ולראות מעבר לכיעור. והיפה
נפש שכמותי מחכה שמישהי אחרת תגיד לי "וואו - זה היה כל כך
מרגש, אתה כותב ממש יפה." רק כדי לעורר בי שוב את הבטחון העצמי
במה שאני עושה, כי הגעתי לרמות שפל מדרגה שלא ידעתי שאני יכול
למצוא בי מבחינת יצירתיות.
אז אולי, אם אני אקיא עליך את כל מה שאני יכול, זה יחזור.
תקראי לזה סיומת, או קלוז'ר בלעז, ותביטי מעבר לפיוטיות. תביטי
באפאטיות שיש בכל מילה, שבעוד אני כותב את המילים האלה אני
מצליח באמת לחשוב על כל דבר מלבדך.
איך קרה שלא הותרת בי שקע, אפילו לא בבגידה שלך, למרות כל מה
שנתתי לך?
קורה.
זונה.