נמאס לי. נמאס לי מכם, נמאס לי מהעמדת הפנים שלכם. נמאס לי
מההתנשאות שלכם, אתם תמיד חושבים שאתם הכי טובים, אף פעם לא
תמצאו מישהו שמשתווה לכם, תמיד תדעו יותר טוב מאחרים את
העבודה, אתם תמיד למעלה...
אתם משפיעים ויודעים שאתם בעלי השפעה, אתם מנצלים את הכוח
שניתן לכם ע"י מעמדכם בחברה, על ידי האפשרות להביע מה שיש לכם
בלב ובמוח דרך השפה, אתם לא מכירים את העולם בחוץ - אולי כי
פחדתם לצאת, אולי כי ניסיתם לחקור והתייאשתם באמצע. שוב
העצלנות...
אתם טיפשים כל כך, אתם עושים כל דבר רק כדי לרצות אחרים, אתם
מזוייפים.
אתם חיים אחד בתחת של השני מהיום שנולדתם וככה תחיו עד יומכם
האחרון, אתם מושפעים מלחצי החברה באופן יוצא מהכלל. עוד לא
פגשתי חברה כזאת... אתם הרוב הדומם בתפארתו - חסרי דעה לחלוטין
- תעמדו על שלכם!
אתם סמרטוטים, נתונים לניצול עד תום, אפילו מבלי שתבחינו, וזה
יקרה, אם לא תתעוררו...
מעניין אותי לדעת איך בנאדם מסוגל לחיות במקום סגור, כמו עכבר
בכלוב מעבדה, חייכם נתונים ביד אופנות מתחלפות, ביד מה שהסתנן
בקלות יתרה למוחותיכם העלובים ע"י פיסות מהעולם המודרני,
מהציוויליזציה...
מה אתם בכלל יודעים?
פעם באמת העזתם להביע את מה שאתם מרגישים, באיזושהי צורה? פעם
ניסיתם לצאת מהבועה בה אתם חיים? האם חוץ ממני, מישהו מכם קלט
שזאת לא הדרך לחיות בה?
שאלו לא חיים, שנידונתם למאסר עולם בבור ללא תחתית...?
אתם יודעים איזה דברים נוצרים במקום העלוב והרעוע שאתם מעדיפים
לכנות בית?
הזבל הכי גדול בעולם יוצא בדיוק משם, בדיוק מהנוף שנשקף מהחלון
שלכם, לא הפרדסים והשדות הפתוחים, הם מייצגים את מה שהייתם
לפני שנים, אני מתכוונת לחבורת הילדים שמשחקים ברחוב בחוץ,
אותם הילדים שיגדלו ויהיו אתם, העתק מדויק, אחד לאחד... והם
יהיו דור המשך לגל הזוהמה שאתם...
אתם רוצים להגיד לי שאתם באמת כל כך אטומים...? באמת, כי כרגע
אני מדמיינת אתכם, קוראים את המכתב הזה, לא מצליחים להבין את
משמעותו, מתרגזים על האדם שהעז להגיד דבר כזה על המקום הקדוש
שלכם, הופכים את המכתב לאחד העניינים הרכילותיים שלכם (רק תוך
התעסקות איך תוכלו להתנכל לי אח"כ) ואחרי שבועיים - ממשיכים
בחייכם... כרגיל.
אז מה אני יכולה להגיד? אני לא במצב לצפות מכם שתשתנו, כי אתם
לא מסוגלים להבין...
אז מה, לעזוב אתכם? הלוואי והייתי מסוגלת... עניינכם לא נותן
לי מנוח.
אתם, שהפכתם אותי למה שאני היום, גורמים לי למצוא בעצמי שנאה
שלא הכרתי קודם, ואני אפילו לא מרגישה שאתם ראויים לשנאה הזאת,
אבל לא מסוגלת להשתחרר ממנה.
כל הדברים הרעים בחיים שלי, יצאו מהחור שהזדחלתם מתוכו.
אני רואה אתכם מדי יום, מרחמת עליכם, יוצרת קשר מינימאלי, רק
כי אני יודעת שעד היום שבו המשפחה שלי תמות ואח שלי יעזוב, אני
אצטרך לפגוש אתכם שוב...
יכול להיות שנישאר ביחד לנצח, אתם תמיד תתנשאו, אני תמיד אהיה
זאת שעשיתם עליה חרם.

(לחברי מושב גן חיים, באהבה.)