"אבל למה אי אפשר לבוא איתכם?" היא שואלת בבכי. הם כועסים עליה
שהיא בוכה ולא רוצה לתת להם ללכת. בסה"כ רוצים לחגוג לו
יומולדת.
"לא! את לא יכולה לבוא. זו יציאה של מבוגרים. את היית רוצה
שנציק לך ככה כשאת יוצאת?"
היא המשיכה לבכות.
הם לא מבינים אותה. כועסים שהיא בוכה. חושבים שזה ייעלם כשהיא
תגדל. שהיא תתבגר. אבל הם לא מבינים. ואני יושבת מן הצד ורוצה
לחבק אותה כל כך. אני מבינה אותה.
תמיד אמרו כמה שהיא דומה לי, לבת דודה שלה הגדולה. הם לא
מבינים עד כמה. גם היא לא.
אני מבינה אותה כל כך. נזכרת. כמה הייתי מבקשת מהם לבוא גם. הם
אמרו לי לא וישבתי בשקט, אני לעומתה התביישתי שהם יראו אותי
בוכה בגלל זה. אבל בפנים הרגשתי את אותה מערבולת, את הפחד
המשתק הזה שייקרה משהו. תמיד כשהם הולכים יש לי בבטן מן תחושה
עוקצת שלא נעלמת עד שהם חוזרים, ואז אני שקטה. עד הפעם הבאה.
אבל הם לא מבינים אותה. הם חושבים שהיא אגואיסטית. לא מבינים
עד כמה שזה הפוך.
היא יושבת שם, בוכה. הפחדים צועקים לה בתוך הבטן. ואני רוצה
לחבק אותה אבל לא אומרת כלום. לא מגינה עליה. פשוט יושבת שם
בצד ומבינה אותה בשקט. לא מתערבת. כועסת כל כך שהם כועסים
עליה. היא לא אשמה במה שהיא מרגישה.
ולא, זה לא בגלל שהיא ילדה קטנה. היא פשוט פוחדת, ואני דואגת.

תמיד אמרו שהיא דומה לי, אך הסתכלו רק על החיצוניות ולא ראו עד
כמה.
ואני דואגת, אני פוחדת שככל שתגדל תדמה לי יותר, תדמה לי
בהסתגרות, תדמה לי בכאב.