על ההתחלה, ממש על ההתחלה ידעתי שיהיו פאדיחות. הוא היה נראה
לי כזה לאפלף. מסופר עם ליפה כזו של סטייליסטים, אבל ת'כלס ישר
קולטים שזו פאה נוכרית והוא רוצה לעשות דוואינים על כל הלקוחות
המפגרים שלו, אבל בעצם, גם אני לקוח שלו, אז גם אני מפגר, ואיך
שהוא מדבר, באופן כזה מעצבן, שלא לומר עלוב, "מה שלומך חמודי?
הרבה זמן לא התראנו מה מתוקי? שב. שב ודוד מיקי יספר אותך.
שב.", ותוך כדי הוא לועס את המסטיק כאילו הוא משחק עם הלשון
שלו עם לשון של בחורה ולא עם בזוקה ג'ו, ולהוסיף על הכל, אז
הסנדלים האלו שלו. אלוהים ישמור.
אפשר לחשוב שהוא צועד במצעד הגאווה. ונכון שתגידו אבל זו
המספרה שלו והכל, אבל עדיין. מה זה לעזאזל הסנדלים האלו.
והמכנס שהוא גנב לנרקומן שחזר מגואה. והגופייה הזו. על ההתחלה
ידעתי שיהיו פאדיחות.
וסך הכל באתי להסתפר. לא אמור להיות ביג דיל.
ממש לא.

"תקשיב. אני רוצה עם המכונה 2 מ"מ. תיישר קצת בקצוות. וזהו. לא
לגעת יותר. בטח לא בפוני. בסדר?", נתתי לו הנחיות כאילו הוא
הולך מינימום לתכנן את ה"לביא" הבא, אבל זה היה חשוב לי, כל
שכן שכבר ראיתי אותו מתעלל בפדחות של אנשים אחרים. ואני בטח לא
בובת הניסויים.
בטח לא שלו. "בטח. בטח. מה שאתה רוצה. איך שאתה אוהב את זה.
תמיד", הוא סינן בקול כזה שמנסה להתגרות אבל שומר על איפוק של
ספר צמרת.
יעאני שוקי זיקרי לעניים. "אתה בטוח שהבנת אותי?", עדיין
פקפקתי והייתי צריך לעשות וידוי הבנה, "חמודי. שב. מיקי יטפל
בך. דונט ווארי". אני שונא אנשים שמערבבים אנגלית בעברית בלי
סיבה. בטח אפילו לא סיים כיתה י'. מה זה דונט ווארי. מי בכלל
מדבר ככה. אבל, מכוון שעם מיטב המפגרים נמנע אנוכי, ומכוון
שההוא שם למעלה עושה צחוקים על חשבוני,
אז "טוב. אבל תזכור. 2 מ"מ. ליישר בקצוות. לא לגעת לי בפוני",
אמרתי בתקיפות ייתר, עם דגש קטלני על הפוני. בלית ברירה,
התיישבתי, כי כמו שצוין להעיל מפגר אני, ונתתי לפרא הזה לטפל
לי בשיער.
והוא טיפל. איך שהוא טיפל. טבח בי.

יש לי הנטייה הכרונית ויש יגידו קלינית, אף פעם לא להתעסק עם
דברים שקורים לי בזה הרגע. במבחנים בבית הספר כל הזמן דמיינתי
שאני נמצא במארבים בלבנון. הוצאתי בכל מבחן 20. וזה גם במקרה
הטוב. במארבים
בלבנון דמיינתי שאני נהג מרוצים. ולא נדבר על התוצאות של זה.
כשאני נוהג בכביש אני מדמיין באמת שאני נהג מרוצים ולא שם לב
לאי אילו פרטים שוליים כמו מכמונות מהירות, שוטרים, רמזורים,
רכבים אחרים והולכי רגל שפתאום החליטו, רק בגלל שיש שם פסי
זברה ורמזור אדום לחצות לי את הכביש. אני תמיד נמצא במקום אחר.
וכל זה בשביל שתבינו איך לא שמתי לב מהבן אלף הזה עושה לי.
הייתי עסוק בלהחליף מבטי זימה ופלירטוט דרך
השתקפות המראה עם אחת הבחורות שעבדו במספרה. התפקיד שלה היה
לשתוף את השיער של הלקוחות, נראה לי, אבל כשהיא שתפה את השיער
שלי, אז זו לא הייתה סתם שטיפה. היא שיחקה עם האצבעות יותר
מדי. קלטתי
אותה. והיא בטח קלטה אותי. דונט אסק וואי. אז הייתי עסוק
בלשלוח מבטי גבריות מסוקסים מלאים ברוח הבנה והיפר רגישות, כי
אולי ייצא דווקא משהו טוב מהמספרה היום, אז בכלל לא שמתי לב
למה ש "דונט וורי" מיקי
עושה לי.

"נו. חמודי. תראה. תראה איזה חתיך עשיתי אותך. תראה. חתיך או
לא", בגאוותנו כזו מפגרת, כאילו הוא צייר כרגע את המונא ליזה
או כתב את הסונטה לאור ירח. זוועה. פלצות. גיהנום. אינפרנו.
טבח. קטילה. כדור בלב. כדור
בראש. סטירה לחי. אין מילה אחת, ואפילו לא ספר שלם, שיכולים
לתאר מה הרגשתי באותה השניה. פשוט שוק. שוקאהונטס. "מיקי. אני
רגוע. נראה לך היגיוני מה שקרה פה?" ניסיתי, בשארית כוחי,
להסביר לו מה אני מרגיש. והוא, האדיוט, עומד שם, מחויך, ידיים
בצורת קנגרו, עגיל באוזן ימין, פאה נוכרית, ובפיתוי קטלני
סטייל שרון סטון בחקירה משטרתית, "חתיך חתיך חתיך. זה מה
שעשיתי אותך. תן לי נשיקה. אפילו נשיקונת". "מיקי. מיקי מיקי
מיקי. איפה הפוני הלך?", ושתבינו, התאפקתי לו לשלוף את האקדח
ולסיים עם זה עכשיו. התאפקתי. "הוא לא נראה לי מתאים.
הורדתי לך אותו מתוקי. לא צריך. מיקי אמר לא צריך", וכאן כבר
לא הייתי מסוגל להתאפק, ובלית ברירה, כי המים כבר הטביעו לי את
הנפש, בשארית כוחותי, שלפתי את היריחו, זכר לחברת האבטה
"השומר", שלא נראה לי
הכרחי להחזיר להם את האקדח, למרות כל המכתבים והתביעות, דרכתי
את האקדח, כוונתי לו לפדחת, "אתה לא נראה לי גם מתאים. אולי
אני אוריד לך את הראש? תגיד גרי אמר. לא נורא. נכון?", ואפילו
ניסיתי לאמץ את הקול המתגרה שלו, אבל חטפתי חלחלה, אז נשארתי
עם קול הבס שלי. "?Come on Garry, what the hell are you
doing? are you nuts",  שרבוב המילים האמריקאי שלו הכניס אותי
באמת לקריזה, ולא הייתה לי ברירה, תבינו, אז גם דפקתי איזה
כדור תועה בזו ששוטפת את השיער.
לא הייתה לי ברירה.

והאמת שנראה לי, דיי בטוח, שזה היה התת מודע שלי. הרי זה הכל
בגללה. באמת זה הכל בגללה. משחקת לי בראש עם האצבעות החושניות
שלה. האמת שכבר לא כל כך חושניות, כי היא מתה, אבל עדיין נראות
לי בסדר. עם הלק הסגול ופצפוצי הלובן. באמת אצבעות יפות. לא
רואים כאלו כל יום. בכלל לא. היה שם ילד קטן שבאותו הרגע רץ
החוצה, אבל נתתי לו, מבוגר אחר שהתחיל לרעוד, נראה לי, כי
השיניים שלו נקשו, אחת מבוגרת שהראש שלה היה תקוע בתוך המכונות
האלו של הייבוש שיער, או מה שזה לא יהיה, ובכלל לא צעקה, ועוד
בחורה אחת שהסתכלה עלי כזה מוזר. היה מצחיק שהיא לא רעדה או
בכתה הוא נכנסה לפאניקה. סתם הסתכלה עלי כזה מוזר. נורא מוזר.
מיקי גם הוא התחיל לרעוד, "אויש גרי. מה עשית? אני מצטער.. לא
התכוונתי בקשר לפוני... אוי גרי. בלי שטויות.... פלי.", ברגש
ששמעתי אותו רק מתחיל להוציא הברה באנגלית, אז חטפתי עוד פעם
קריזה, ובאתי לדפוק עוד ירייה, הפעם בזו המבוגרת שהראש שלה
נמצא בתוך הקופסא החללית הזו, אבל אחר כך שמתי לב שגם ככה יש
בתוך הקופסא החללית הזו חור, וכנראה שהיא חטפה את הריקושט של
הכדור מזו השוטפת, אז כבר לא היה צורך. בגלל זה הבנתי למה היא
גם לא בכתה ולא אמרה כלום. מה שעדיין לא הסביר את הצעירה
האחרת, אבל בהחלט הסביר אותה.

"אבל גרי. מה נעשה עכשיו? הפוני הלך. זהו. נגמר...", ופה כבר
בכלל התעצבנתי, כי הקול שלו היה כזה רופס ומתחנחן ועלוב, אז לא
יכולתי שלא לצחוק על האירוניה, "אבל אמרת דונט ווארי. לא?",
ובמקום לסתם את הפה
ולהודות בטעות שלו, אז הוא עוד פעם "באט איט...", וכרגיל, אני
לא מסוגל לשמוע אנשים שמדברים אנגלית, שונא את זה, אז הפעם
דפקתי כדור ברגל שלו. קצת מתחת לברך ימין. כי לא רציתי לעשות
אותו נכה לכל החיים. "הכדור
הבא יהיה קצת יותר למעלה. וקצת יותר באמצע. בטח הבנת. נכון?",
והוא ישר "יס. יס", אז, והאמת שלא התכוונתי, אבל זה היה
אינסנקטיבי כזה, בלי מחשבה, רק מה שבא לי ישר בראש, אז,
ובטעות, גם הוא חטף עוד כדור.
קצת למעלה וקצת באמצע. הוא נפל על הרצפה, אבל נראה לי שפספסתי,
כי הוא תפס את הירך ולא את המקום האחר. הוא התחיל לרעוד על
הרצפה, זיעה ניגרת והכל, כמו שאמור להיות, וגם, עוד פעם,
פספסתי, כי לא זרם
כמעט דם, מה שאומר שהחטאתי את העורק, וסך הכך הכדור נכנס בשריר
ויצא מהצד השני, בלי כלום. הבחורה עדיין הייתה ממש רגועה.
אפילו, נראה לי, הסתכלה עלי בהערצה.

"אני מצטער. בלי אנגלית יותר. זהו. אני שונא את אמריקה. זהו
גרי. בלי אנגלית", הקול שלו היה ממש חלש, שבור ורועד, אבל
דווקא התלהבתי מזה שסוף סוף הוא הבין כמה לדבר אנגלית מפריע
לי. אני שונא את זה. זה כזה
שחצני ויהיר. כאילו פה זה וושינגטון או דנבר ולא שכונת התקווה
והמספרה של מיקי. קצת התחלתי להשתעמם, וגם שמעתי סירנות והמון
משטרות והכל, אבל הקטע של הפוני עדיין עיצבן אותי. הרי אמרתי
לו. בלי לגעת. והוא נגע. "תגיד לי. למה נגעת? אמרתי לך לא
לגעת. למה נגעת? לא חבל עכשיו? למה נגעת לי, לי, בפוני. למה?",
עוד ניסיתי להבין את ההיגיון שלו, אבל הוא התחיל להבין, ועדיין
בקול רועד ושבור, "באמת שלא התכוונתי. טעות
שלי. טעות רק שלי. אני מפגר. אני אפס. בבקשה תסלח לי?", והוא
אמר את זה בקול מתוק כזה, בקול ממש אדיב ומבין, אז לא הייתה לי
ברירה וקצת, רק קצת, התחלתי להתרצות. אבל לא יותר מדי. הבחורה,
בפעם הראשונה,
הוציאה קול, קול חושני וחמוד כזה, והתריסה בהתלהבות "אתה מוצא
חן בעיני.
לא אהבתי בהתחלה את הפוני שלך. ככה יותר יפה. באמת יותר יפה.",
ואני ממש התלהבתי, כי היא אמרה את זה ברוגע, באהבה, באומץ. ממש
יפה. איזו בחורה. הכדור הבא היה ליד שלה. הורדתי לה את הבוהן.
בפוקס כזה זה יצא. לא כוונתי ספציפית ליד, אבל זה מה שיצא. אף
אחד לא מדבר ככה על הפוני שלי. אפילו אם היא חמודה ואמיצה. אף
אחת. ואף אחת. היא נפלה על הרצפה, ועכשיו, לשם שינוי, המון דם
התחיל לפרוץ. וסך הכל הורדתי לה את הבוהן. אפשר לחשוב.
זרקתי לה מגבת כדי שתחסום את פרץ הדם, והיא חייכה עלי.
"אתה מגניב!".

נשמע צלצול טלפון. היה לו גם טלפון כמוהו. צלצול כזה נשי.
טרינג-טרינג.
קול מעצבן. מהטלפונים השקופים האלו. שרואים את מה שיש בפנים.
"שלום. מדבר רב פקד שאול הלוי. מפקד צוות הימ"ם שבחוץ. קודם כל
מה שלום החטופים ואחר כך מה הדרישות שלך?", נשמע הקול מעבר,
קול כזה בטוח, בטח הדבר היחיד שהוא רוצה שאני אעשה זה לצאת
החוצה בשביל שהחבר'ה שלו יתאמנו על מטווח חי ונושם. "תתאר לי
את השיער שלך, בבקשה.", עניתי בהנף קול, "מה?!", כאילו מה כבר
שאלתי אותו, "תתאר לי את השיער שלך אחרת אני מנתק", עניתי
ביבושת ובסמכותיות שרק אפיפיור מזדקן יכול להמציא, "שחור
וגולש. עם פוני בסוף", הוא ענה, והגשים לי את החלום, כי הייתי
בטוח שכמו לכל השוטרים יש לו שיער קצוץ והכל, "ואם היו מורידים
לך את הפוני בלי אישור מפורש שלך", שאלתי מחכה לתשובה של שוטר
שיגיד לי לא נורא, אבל, ובניגוד לציפיות, הוא ענה "אז הייתי
ממש משתגע", הוא ענה, ונראה לי שהוא דווקא בסדר. ברקע שמעתי
עדיין את כל הסירנות,
וכשדברתי איתו את כל מכשירי הקשר. ניתקתי את הטלפון. הוצאתי
מימנו את הקו.
"אתה רואה, אפילו השוטר אמר שהוא היה משתגע, אתה מבין מה בכלל
עשית?"
צווחתי על מיקי, כדי שיבין שזה לא רק אני, אלא גם אחרים ככה,
והוא, עדיין על הרצפה, קצת מדמם אבל לא מי יודע מה, כבר לא ידע
מה להגיד, וסתם פלט "סורי". הפעם החלטתי לוותר לו. אני מבין את
המצב שלו.
הוא הרי בן 30 ו20 שנה הוא חי בארצות הברית. אני מבין שזה בטבע
שלו. אבל פתאום הטבע שלי גם התעורר. לא הייתה לי ברירה. הוא
אמר מילה באנגלית. עכשיו כבר רחמתי עליו. הסנדלים שלו לא נראו
לי כאלה גרועים.
ועכשיו הוא גם ייקבר בהם. הפעם אני לא הייתה בסדר.

"אתה כזה סקסי שזה מדהים", היא אומרת לי, עם עיניים בוהקות
צחורות ונעליים של גוטשי בצבע שחור. המספרה הייתה כולה תוהו.
בלאגן אחד שלם. זו הרוחצת עם הראש בתוך האמבטיה של הראש. זו
המבוגרת עם הראש בתוך המייבש וידיים משולבות ברוגע כזה. וזה
הספר, מיקי, על הרצפה מוקף שלולית מרתקת אדמומית. נשארנו אני
והיא. מבחוץ הסירנות צרחו כאילו הן יכולות לעשות משהו, ואני
באמת כבר התחלתי להשתעמם. חשבתי שגם
ככה הפוני הלך, ואין לי מה לעשות. ומה זה בכלל עזר כל הקטע
הזה. וגם לא רוצה לירות על השוטרים, כי מה הקשר שלהם לפוני
שלי, אז לא ידעתי מה לעשות. התיישבתי על הרצפה והבטתי לתקרה.
התקרה הייתה מצופה
במראה. מראה כזו יפה. בצורת לב. כשאני חושב על זה עכשיו,
המספרה הייתה ממש יפה. סטיילסטית כזו. אני אוהב מקומות
סטייליסטים.
וגם מיקי הזה. אומנם קצת אהבל אבל ספר דיי מוצלח. לפחות כשהוא
לא בוחר לעשות דברים שהוא לא אמור לעשות אותם. ומוריד לי פוני
בלי אישור. התסכלתי על המראה בצורת לב שעל התקרה, והבטתי בשיער
שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הסתכלתי מה הוא עשה. והאמת
היא, וזה דיי מוזר לי, שזה לא היה כזה מוזר. כלומר, לא רגיל
לזה, אבל זה בהחלט לא כזה מוזר. ושיער קצוץ ככה זה הרבה יותר
יפה בלי פוני. אחרי הכל. אני כבר לא ילד. ואני נראה עכשיו כמו
המאבטחים האלה. ואני אמור גם ככה להחליף את איגור, זה הרוסי
הבריון, השומר של טרופיקנה שבוע הבא, כי הוא יוצא להשתלת כבד,
כי הלך לו בגלל הסטרואידים, אז ככה מראה קצוץ בהחלט יעשה רושם
טוב. דווקא באמת יצא בסדר.
הופתעתי.

חברתי את הטלפון, וישר נשמע צלצול. בטח הם עשו כוכבית 41. היא
עדיין הסתכלה עליי, ונראה לי שגם חיפשה את הבוהן שלה על הרצפה.
אמרתי לה לבדוק אם יש במקרר קרח כי אולי אפשר עוד להציל. "אתה
איתי?", שאל
השוטר שדבר איתי מקודם. שכחתי איך קוראים לו. "כן,", עניתי
במהירות, "אני מסגיר את עצמי". החלטתי שכבר אין מה לעשות,
ובאמת עדיף להסגיר את עצמי. אין ברירה. "תצא החוצה בלי הנשק,
עם ידיים על הראש, ותוריד
מעצמך את כל הבגדים מלבד התחתונים, בסדר?", הבקשה נראתה לי
מוזרה, אבל אמרתי לו בסדר. התפשטתי מולה. נראה לי שזה גירה
אותה אחרת זה לא מסביר למה היא הפסיקה לחפש את הבוהן. החלטתי
לשמור את האקדח איתי בכל אופן, כי אין לי מושג מה יקרה. עברתי
לידה, ונתתי לה נשיקה ארוכה על השפתיים. נשיקה כזו של סרטים.
משהו ממש רומנטי.
אני כבר המון זמן בלי חברה. שנה וחצי. והיא נראתה לי ממש בסדר.
בחורה לעניין. ולמרות הקטע עם הפוני, שאולי היא אפילו צדקה בו,
היא הייתה בסדר. אולי אפילו נוכל לצאת אחר כך או משהו. תלוי אם
אני אשב בכלא או לא.

אחרי הנשיקה החטופה, אמרתי לה ממש באיטיות, "אני אוהב אותך",
והיא הסתכלה עלי עם מבט מלא ערגה, והחזירה לי את אותו המשפט.
אבל רק עם "אוהבת" ולא "אוהב". ואני. ואני הייתי מאוהב. אהבה
ממבט ראשון. משהו כזה מדהים אף פעם לא קרה לי. אומנם הסיטואציה
קצת מוזרה, עם שוטפת, ספר ומבוגרת בלי רוח, אבל עדיין. סצנה
כזו יפה. סקסית הייתי אומר. החלפנו עוד נשיקה, כי ממש הייתי
מאוהב, והתכוונתי לצאת מהדלת. שלחתי לה עוד מבט מלטף וחציתי את
המפתן. לא משנה מה יקרה עכשיו ידעתי שיהיה לי את הכוח להמשיך.
שהיא הסיבה לחיים שלי. היא הייתה כזו מושלמת. יפה. חמודה.
אמיצה.
זה מדהים. אף פעם לא ראיתי בחורה כזו מיוחדת. הבחורה שלי.
היא צעקה לי עוד פעם שהיא אוהבת אותי. ואני שמעתי. וכמה הייתי
מאוהב.
שניה אחרי היא הוסיפה 'ביי'. והיא. והיא יודעת שאני שונא מילים
באנגלית.
לא יודע למה. מתעב. לא הייתה לי הברירה. שלפתי את האקדח
מהתחתונים, כי אני לא מסוגל לשמוע את המילים האלו, ובאתי
להסתובב.

נראה לי איזה 64 כדורים חלפו בתוכי בקצב של שניה וחצי. כולי
דם.
כולי מרוסק. רוב הכדורים פגעו בגפיים התחתונות וחלק בחזה.
הרגשתי מסטול. הרגשתי לא מפוקס. הרגשתי גוסס.
כל השוטרים רצו אלי. במבט דואג כזה.
בא השוטר הזה, שזהיתי אותו לפי הקול בטלפון, ואמר לי "אבל
למה?".
לא ידעתי איך להגיב. מה אני אתחיל להסביר לו את כל התסבוכים
שלי.
אמרתי לו שאני סולח לו, ולא לדאוג.
שניה לפני שהחזרתי את נשמתי לאמא אדמה, או בורא עולם, תעשו
אין-דין-דינו, שלבתי גם אני את הידיים, והחלטתי להפטר לפחות
מתסביך אחד. מה זה הקטע הזה של לא לאהב אנגלית. זה נראה לי מה
זה מוזר.
החלטתי שזהו. נגמר. אני מהיום אוהב אנגלית. סננתי I'LL BE BACK
הרגשתי טוב עם עצמי, והלכתי לשלום.
היה דווקא כיף.