את שולחת אותי? לאן את שולחת אותי?
זה בסדר, את לא צריכה להתנצל. זה רק הופך אותך לצבועה. בפנים
את מאושרת וקורנת, את יודעת שיש לך את שמוליק והפעם את תעשי את
זה נכון, אני לא רוצה להיות הדוגמא שלכם ל"איך לא לגדל ילדים",
זה סתם יכאב יותר.
אני לא מאשימה אותך, אמא, אני דפוקה ואני יודעת את זה. במקומך
גם אני הייתי שולחת את עצמי מכאן. אני יודעת שאני מזכירה לך את
אבא והדי ואיך הכל נדפק לכם, אבל כלום לא נדפק, את דפקת את זה,
אמא.
בעצם אני כן מאשימה אותך! את אשמה שהפכת את הדי לקדוש, שגירשת
את אבא, שהפכת אותי לכזאת, רק את אשמה. אז תפסיקי לבכות,  את
הרסת לנו ת'חיים ואת משלמת.
לפעמים זה נראה כאילו היית רוצה שאני אמות ולא הדי, נכון, אמא?

את לא יכולה לאהוב אותי? רק פעם בחיים להעמיד פנים שאת אוהבת
אותי? אחרי שהדי מת הפכת את הבית לאנדרטה לזיכרו, שכחת מזה שיש
לך עוד 4 ילדים, כל הבית מלא בתמונות ופרחים. והתמונה הענקית
בכניסה לבית - הוא נראה כמו קדוש! הוא לא היה קדוש! ואת יודעת
את זה!
כמה פעמים בלילה אני שומעת אותך בוכה, מתחננת לאלוהים שיקח כל
אחד מהילדים שלך רק שיחזיר לך את הדי. כל כך רצית שאני אמות
בתאונה ולא הדי, נכון? הוא לא היה עושה לך בעיות! הוא לא היה
בורח מהבית! אבל הוא מת, ואת לא יכולה לשנות את זה, אז במקום
זה את מגרשת את כל מה שמזכיר לך אותו, קודם את אבא, עכשיו
אותי.
מה הלאה? את מי תזרקי עכשיו? את יוראי?
אל תבכי, הדמעות שלך כבר לא נוגעות בי! את הפכת אותי לבנאדם
ציני, המילים שלך כבר לא פוגעות בי. פעם כשהיית מרביצה לי
הייתי בוכה, ולא כי הכאבת לי! הייתי בוכה כי הזכרת לי מה המקום
שלי בעולם הזה - למטה למטה עם כל הזבל!
והיום אני כבר לא מרגישה, הלב שלי כבר לא מרגיש, הרגת לי את
הלב! כל מילה שלך רק הופכת אותי ליותר צינית ואפטית, אני מקבלת
את הדברים כעובדה וממשיכה הלאה. אם רק היית אוהבת אותי, אמא,
זה כל כך קשה, אמא? כל קשה לאהוב אותי?

מוקדש לאמי, שכל יום ב-14 שנים האחרונות הזכירה לי את מקומי
בעולם