אני מתחילה לכתוב לך מכתב, כבר סיימתי דף שלם, ואז אני עוברת
שוב על המילים המעוגלות בכחול מושקע, מעין בדיקה אחרונה לפני
שאני מגישה, קוראת פעמיים וזורקת לפח. שום דבר שלי לא טוב
מספיק כשזה מיועד לך. אני מחטטת לי במגירות, ומוצאת אלפי
מכתבים שמעולם לא נשלחו, אך הצליחו לחמוק מידיי אל עבר הפח.
כולם, כמובן, מיועדים לך. כל חיי קיבלת ממני מכתב אחד או אולי
שניים, כל חיי כתבתי לך ועליך יותר משתוכל לנחש. אתה תמים,
וכלל לא משער על אילו סופות ספינת ליבי גוברת בגללך ובזכותך.
במקום ללמוד, אני יושבת ובוהה בעצים, מדברת לעצמי, כותבת לך.
מלקטת בחשאי טיפות מידע, ולפעמים מרגישה עצמי בולשת. אם רק
היינו קרובים יותר, ודאי משקפת אל חדרך אז הייתי מכוונת. כבר
שמעתי כל מה שניתן לשמוע עליך, וכתבתי כך גם. אבל לא משנה כמה
או למה או איך, כל מכתביי בסופו של דבר לא נקראים על ידי היחיד
שלמענו ושבגללו הם נכתבים.