לפעמים כשחושבים על זה, הכול נראה כמו חלום ולא ברור לי למה
אני עושה את הדברים  השגרתיים שכולם עשו ועושים. ללכת ללמוד
בבית הספר ללכת לצבא לעבוד.
למה בעצם אני בצבא. הרי לא נראה לי שבחרתי את זה, ואני בטוח
שאף אחד מהיעדים שלי בחיים לא מתקרב אפילו ל-להיות בצבא. הכול
נראה כל כך מוזר הרגשה של מעיין ריחוף שכזה, בלתי נשלט, הרגשה
של קיבעון במסגרת קטנה וצפופה שכולם מנסים להידחף לתוכה,
להרגיש שייך.
אז זה הופך לשגרת חיים ומדור לדור מעבירים את זה הלאה. וזה לא
משנה אם זו שנאה שעוברת מדור לדור, או הרגל שעובר במשפחה, כמו
ללכת לצבא.
זה פשוט נהיה אחד השלבים האלה שאתה צריך לעבור בחיים, לפני
שאתה מקבל את החופש שלך.
זה כמו עץ צעיר שעד שהוא גדל לגודל מסוים הוא נקשר לעמוד או
גדר שתומכים בו ומכוונים אתו למעלה, שאם לא היה קשור העץ היה
גדל עקום או נופל. אז אני מניח שלימודים וצבא זה פשוט עמוד
שאנחנו נקשרים אליו עד שנגדל קצת, עד שנוכל לעמוד באופן עצמאי
על רגלינו בלי להיות קשורים לאף מוסד. אז אני מניח שעכשיו אני
מבין למה אני בצבא.
אבל זה עדיין לא מסתדר לי, למה דווקא צבא, יש כל כך הרבה דברים
יפים בחיים. ודווקא בצבא בחרו שיהיה האחרון לפני שמשתחררים
מהעמוד. אני מניח שזה בעצם וידוא שאנחנו עם שתי הרגליים בקרקע
ולא מרחפים באופוריה וורודה.
שימו לב יש הרבה אנשים שאחרי שהות כל כך ארוכה במוסדות הם
חייבים לקשור את עצמם חזרה למשהו בשביל להרגיש בטוחים.
ובמשך כל החיים שלהם הם יעברו מעמוד לגדר מגדר לעמוד, ימשיכו
להיאחז בדברים בשביל להרגיש בטוחים להרגיש שהם יכולים להמשיך
הלאה בלי לפחוד מנפילה. נשמע מוזר, אבל זה אני ואתה, ככה גידלו
אותנו, וככה נגדל את ילדינו.
מעמוד לגדר מגדר לעמוד.

12/03/01
20:35:38