[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מכירים את ההרגשה הזאת, כאילו כולם כבר יתאבדו לפני שלך יהיה
את האומץ?

אני יודעת שכבר טחנתי את הנושא יותר מדי, ובטח כבר נמאס לכם
לשמוע על זה, אבל יש כמה דברים שפשוט חייבים להיאמר. אני כותבת
על הנושא המון, אבל תמיד יש לי תחושה של החמצה. אפילו הדמויות
בסיפורים שלי מעיזות לעשות את הצעד הנוסף שלי פשוט אין את
האומץ ללכת.
יש מי שישמח כשיקרא את השורות האלה, אני מניחה שיש מי שיתאכזב.
אני מתאכזבת. יש בהודאה משהו מן ההכרה. מן ההבנה, שזהו, שנגמר,
שאני נשארת פה עד שייגמר, ולי אין שום דבר לעשות בנושא.
זה לא שאין לי, זה שאני לא מעזה. זה לא שאני לא רוצה, אני
יודעת שתמיד יהיה חלק בי שיצרח בחלק האחורי של התודעה 'די!
מספיק! נמאס! קחי סכין ותחתכי את הורידים' הוא כבר לא צועק כל
כך חזק בזמן האחרון. הוא קצת מעומעם אפילו.
יכול להיות שאני שמחה? אני לא רוצה להגיד את זה. אם אני אגיד
את זה, זה עלול להפוך למציאות, למציאות שאני לא מוכנה להתמודד
אתה. להיות עצוב זה קל. קל ונעים להיתלות על אותו קול צווחני.
הוא מרגיע אותי. אני לא דואגת כל עוד שם. יש לי מוצא. הוא
עדיין שם. אני לא בריאה. אני לא רוצה להיות בריאה.
'די! נמאס! קחי סכין ותחתכי לעצמך את הורידים'
מדי פעם אני עוד לוקחת סכין וחותכת קצת, רק כדי להוכיח לעצמי
שאני עוד מעזה, שלא התחלתי לפחד מכאב. שאני אנושית. בשאר הזמן
אני מחייכת. צביעות? כנראה, ואפילו, סביר להניח. צביעות מהזן
הזה היא ידידתי הטובה ביותר, ואחריה ההדחקה.
או... ההדחקה היקרה ששירתה אותי נאמנות כל חיי, מי צריך
להתמודד כשאפשר לקבור הכל בתוך פינה נידחת בקצה התודעה? (אחרי
הקול הצווחני, לוקחים ימינה, שם.) אז נכון שמדי פעם מתפרקים,
וקצת בוכים, וקצת צורחים, אבל אחר כך נשאר המון חלל ריק למלא
במחשבות על משמעות החיים, והמוות. וחוץ מזה, נשארות גם צלקות.
אני אוהבת את הצלקות שלי, לפעמים אני יושבת שעות ורק בוהה בהם,
כמו שאנשים בוהים באלבום תמונות. או בספר צבעוני, אני בוהה
לעצמי בידיים. בעצם, ההבדל לא כזה גדול אם רק חושבים על זה
מספיק, ומשתמשים במספיק דמיון. זה אומנותי להפליא. מה שנקרא
פיסול בחומרים בלתי קונבנציונליים. ובאומנות כמו באומנות- הכל
מותר.
אני מרשה לעצמי את הכל- חוץ מאת הצעד האחרון, שממנו אין חזרה.
כנראה שאני פחדנית, אין לזה שום קשר אליכם, למי שאני משאירה
כאן.
כל חיי הייתי אנוכית ואני לא מתכוונת להשתנות בשביל המוות שלי.
אני אמות בתנאים שלי. אין לי שום כוונה להרקיב באיזשהו מוסד,
אנשים בחלוקים לבנים בכל מקום, ובאוויר צחנת מוות. אני לא
מתכוונת להרקיב, כבולה לעצמי וכובלת את הסביבה כולה אליי.
אם כבר, זו אנוכיות הרבה יותר גדולה מהתאבדות, ואתה אפילו לא
מודע לזה, חי בעולם משלך. קשור לעולם המזויין הזה בשלשלאות
שכבר אין לך את הכוח להתיר, ולמי שיש את הכוח- מסרב. האנשים
שפעם אהבו אותך, וכנראה שעוד אוהבים אותך, או ממש שונאים אותך,
מכרכרים סביבך, אם רק היית מודע לזה בטח היית שמח, רק חבל שאין
לך מושג שהם שם. רהיט. היית צריך להתאבד כשיכולת.
פעם עוד הייתי מתפללת, זה נהיה חסר טעם כשמבינים שאלוהים מת.
אני לא אומרת שאף פעם לא היה אלוהים, בטח שהיה. אלא מה, שאת כל
הקיום שלו הוא השקיע ובנה את יצירת הפאר שלו שנקראת האנושות,
ואז הסתכל למטה וחטף את השוק של החיים שלו (אני עשיתי את זה?
מה חשבתי?) ובמקום לנסות ולתקן, לקח את עצמו בידיים והרג את
עצמו.
אני מעריצה אותו על זה, ואחרי הכל, האדם נוצר בדמותו של
אלוהים, ככה שברור לי מה אני חייבת לעשות כשאני אבין שאת
הבלאגן שיצרתי כבר אי אפשר לתקן. בינתיים עוד דברים די
מסתדרים.
רק מה, מביך אותי לחשוב על מצב שבו הכל יתמוטט ולי לו יישאר
שום דבר לעשות חוץ מלנסות ולתקן את העניינים. וזה הרי נוגד
לגמרי את האופי שלי, זה נוגד לגמרי את הדרך שבה פעלתי כל חיי.
וזאת, גבירותיי ורבותיי, צביעות מהסוג המרושע שצריך להימנע
ממנו בכל מחיר!
מסובך? אלא מה? מה יהיו החיים שלי בלי זיוני שכל מהסוג המשובח?
קלים? פשוטים? לא נראה לי שאני מסוגלת לזה. כשהכל נעים וטוב
שוכחים לסבול, וסבל, למרות הכל, הוא הדבר שמניע אנשים כמוני
הכי טוב. למה אתם חושבים שאני לפעמים ממציאה קצת סבל? לפעמים
קורה שהחיים מאירים אליך פנים (בדיחה חולנית מסוג כלשהו כנראה)
ואז צריך ליצור קצת סבל מלאכותי, ככה זה, אם רוצים שיהיה לך
הכל חייבים להשקיע קצת. אי אפשר לצפות לחיים שלמים של דיכאון
בלי קצת השקעה מצדך. משהו מינימלי בשביל הנפש, או מה שנשאר
ממנה אחרי כל הניסויים האלה.
חלק מההקרבה הזאת כוללת כמובן כמות הגונה של רגשות. חלק מהם
קצת מחלידים, חלקם מת ויוצא כליל משימוש, אבל אל תתנו לזה
להרתיע אתכם, על כל מנת רגשות שנזנחה אתם מקבלים מנה הגונה של
אדישות וציניות. סכיני גילוח כלולים במחיר, כמובן, אחרי הכל,
אחד הפאקים הבולטים של האדישות וציניות הוא שקשה לשחרר אותה,
אך אל דאגה, אם אני הצלחתי, גם אתם יכולים.
ועכשיו, אחרי הנאום הזה, אני בטוחה שאתם מתפוצצים מקנאה. הייתם
מתים להיות כמוני לא? אני בטוחה שעם קצת אימון תצליחו. שיהיו
לכם חיים טובים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר להציע אותו
כמועמד לראשות
הממשלה


עוד דרך יצירתית
להחזיר את יואב
טוקר ארצה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 1:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה