אז אני יושב שם, על כורסת אמריקן קומפורט מהודרת כמו הפקיד הכי
מאושר בהיסטוריה שנוצר אי פעם, בוהה בעוד מלכותו ושליטנו
המעורער, הנשיא של ארצות הברית של אמריקה המזויינת.
"צריך להחליף פה וילונות, ויל," הוא שולח לעברי מבט זוקף גבה.
כן, זהו הנשיא שלנו. "אין בעיה אדוני, אדאג לכך בהקדם
האפשרי."
אני מביט בשעון שלי, סווטש, וקולט שהזמן מתקתק ונוזל לנו בין
הידיים ופותח את התיקייה הגדולה. "אדוני, שר החוץ של ממשלת
יגוסלביה מוס...", "תמסור לי אחרי זה. עכשיו איפה המהדק הזה?"
הוא אומר ומנסה לחפש את המהדק במהירות פאנטית על השולחן כתיבה
המהודר. "הממ, נדמה לי שהפלת אותו בצד השני ממש ליד הכיסא כבוד
הנשיא אבל", "שום אבל ילד, תדע לך, בזמנים קשים, עולם שלם זקוק
למנהיג שיוכל להדק את כל הצרות תחת קורה אחת." בהיתי בתקרה
והמתנתי.
כשהוא סיים להדק את הדפים שלו, חזרתי לדבר. "כפי שאמרתי כבוד
הנשיא, הבעיה היא שלנו ששר החוץ של יגוסלביה רוצה לערוך איתך
פגישה, ביום שמגיע השליט של הודו. ניסיתי להסביר לו ש...", קול
של שריקה קלה קטע את רצף הדיבור שלי. הרמתי את עיניי מהטקסט
והבטתי בנשיא שעמד לפניי. "זה בסדר, תמשיך, אני רק מנסה לזמזם
קטע של מוסיקה ששכחתי." תקעתי את עיניי בטקסט ושקעתי בפעם
הרביעית או השבעמאות שישים ושבע היום בניסיון שלי לספר על
קורותיו של שר החוץ היגוסלבי. "ניסיתי כאמור, להסביר לו שלוח
הזמנים תפוס, אבל החגים המסורתיים שלהם מונעים ממנו לטוס לפה
באיזור וזמן אחר, ולכן בלתי נמנע לפגוש את שניהם באותו היום."
הרמתי את עיניי מהתיקייה העבה והבטתי בו. הוא חייך ומשך
בכתפיו. "רוי, מה שנוח לך תעשה. אני סומך עליך." סגרתי את
התיקייה וקמתי.
הנשיא הסתובב וקם. הוא צעד לעבר חדר אחר בצד ופתח דלת עבה
ומקושטת בעץ מהגוני יוקרתי שבטח גולף מעץ עלוב מיער הגשם הנכחד
שלנו. "לאן הוא הלך?", שאלתי בלחש את השומר שעמד משמאלי ליד
היציאה של החדר הסגלגל. "להשתין." הוא אמר ביובש. שילבתי את
ידיי וחיכיתי, שנשיא ארצות הברית של אמריקה יגמור להשתין.
ככלות הכל, זה קורה לטובים ביותר.