יריעות פלסטיק כחולות כיסו את כל האופק הנראה.
טומי שלף עוד שקית מהקופסה, ניער והרחיב אותה, וכיסה עוד בשל
בננות. שליפה, ניעור, כיסוי. עוד פעם, ועוד פעם, מצמח אחד
לשני. האור החל לבצבץ מעבר להרים, סימן שהזריחה מתקרבת. אבל
טומי המשיך באותו קצב קבוע ומונוטוני, מכיר את העבודה בכל
גופו, בכל תא ותא שבו. הוא כבר ידע שהוא יספיק לכסות כל בשל
בעמק עד לבצבוץ האור, יחד עם אביו. מספר מטרים ממנו, אביו הרים
את ראשו וקרץ אליו. גבר גבוה ושרירי, עם רעמת שער וזקן עבות,
אביו היה אדם ישר וטוב לב.
הוא לא האשים את אביו שלא הבין אותו, שלא ידע שעבודה זו מחניקה
אותו. ובאותו רגע, גם הוא לא ידע: הוא היה שקוע בעבודה, עובד
בצורה שלווה וסדורה, מחניק את רגשותיו בבקבוק בתחתית לבו.
אבל כאשר רכבת הבוקר של 5:22 עברה, כמדי יום ויום, טומי עצר
ונרעד. לבו פעם, וסערת רגשות פקדה אותו בצורה מוחלטת וללא
עוררין. הוא עמד עד למעבר הרכבת, וחזר לעבודתו. שליפה, ניעור,
כיסוי.
מטע הבננות של טומי ואביו שכן בעמק קטן, שהיה מחולק למספר
חלקות. משפחתו של טומי היו בעלים של שטח נרחב ועשיר במיוחד,
שעליו גם ישב ביתם הקטן. רק חלק מהאדמה נוצלה לגידול בננות,
ושאר האדמה נשארה ריקה. אדם אדמה מדורי דורות, אביו של טומי
האמין שאדם צריך לעבוד את האדמה שלו לבד. הוא מעולם לא הסכים
לשכור עזרה ועובדים, למרות הכסף הרב שירש מסביו של טומי. רק
חלקה קטנה מדונמים הרבים של המשפחה הוצב למטח, מה שטומי ואביו
יחלקו לטפל לבד.
בגבולה הצפוני של החלקה עברו פסי רכבת, שחיברו שתי ערים ראשיות
בארץ. כשהיה קטן, ואמו עוד הייתה בחיים, טומי נסע עם הוריו
לעיר גדולה על הרכבת. עד היום הוא זכר את הבניינים הענקיים,
המכוניות המפוארות, האנשים היפים והחכמים והאוכל הרב. שנה לאחר
מכן אמו של טומי מתה, והוא נשאר לבד עם אביו. מאז הטיול כל מה
שטומי רצה, וחלם עליו, היה לעבור לעיר הגדולה. ללבוש חליפה,
לפגוש אישה יפה וחטובה ולאכול מאכלים מתוחכמים.
אבל אביו של טומי מעולם לא ידע מהחלומות האלה, וגם אם ידע
לעולם לא יבין. נצר לדורי דורות של חקלאים, אביו מעולם לא רצה
לטייל ולנסוע. העולם לא עניין אותו, ומעולם לא שאף להשתפר.
כמו שידע מראש, הם סיימו לעטוף את כל בשלי הבננות לפני עליית
השמש. טומי הלך ושטף את עצמו, התלבש והכין את תיקו וארוחת בוקר
ליותר מאוחר. בשעה היעודה, הוא עלה על האוטובוס לתיכון הקרוב,
מרחק נסיעה קצרה.
בתיכון היה טומי תלמיד חולמני, מרושל וירוד. ציוניו היו
כושלים. שום מקצוע לא משך אותו, ובשום קריירה עתידית לא גילה
עניין. הוא כן גילה עניין בשליחת פתקים לחברתו לורה.
לורה הייתה אחת מהבחורות היפות ביותר בתיכון. משפחתה עברה
לאזור לפני כחצי שנה מאחת הערים הגדולות, וטומי היה מאוהב
בחוכמה שלה, באקזוטיות, במסתורין, בסיפורים המרתקים שלה. והיא
קיבלה את חיזוריו של טומי, שהיה בחור נאה, מתחשב וגם מבריק,
למרות שמעולם לא ניצל את יכולתו.
לאחר יום הלימודים הם צעדו יד ביד לביתה הריק: הוריה נסעו לבקר
את משפחתם הרחוקה בחזרה בעיר. הם בילו כשעה במיטה, מתענגים אחד
על גופו של השני. לאחר שהתגלגלו לצדדי המיטה, שאל אותה טומי
שאלה לגבי פקסים שעלתה בראשו: מקודם, היא סיפרה לו על מגוון
המכונות והמכשירים שיש בעיר.
לורה סובבה אליו את ראשה כנשוכת נחש. שפתיה קמוצות, ומבט רושף
מעיניה. היא קמה בזעם, ודהרה מהחדר. מבוהל, טומי רדף אחריה.
תשובתה הייתה תמוהה כמו תגובתה: "אינך אוהב אותי, טומי. אתה
אוהב את מה שאני, לא אותי".
טומי יצא מביתה של לורה שבור לב. השמש שקעה במהירות, והעולם
התמלא בחשכה. טומי צעד לביתו, נכנס בשקט דרך הדלת, והתיישב
בכסא הריק שמול אביו. ארוחת הערב כבר הייתה פרוסה על השולחן,
ואביו ישב מולו וחיכה לו. הוא חייך אליו חיוך נוגה ותומך, מבין
בשתיקה את מה שקרה. הם אכלו בשקט.
בלילה, כמדי כל יום, טומי חמק החוצה וצעד נמרצות לעבר גבול
החלקה. ליד פסי הרכבת ישנה גבעה קטנה. כל יום עלה טומי לפסגתה
והביט ברכבת הלילה חולפת. הוא חשב על כל האנשים האלה: מחר
בבוקר הם יתעוררו בעיר חדשה, אולי עם עבודה חדשה או חברים
חדשים. שינוי מוחלט, אופקים רעננים. טומי היה חושב מה יקרה
כאשר יגדל ויעזוב את הבית: כיצד יעבור לעיר הגדולה, ימצא
עבודה, ילמד, יתחתן ויגדל ילדים חכמים ובריאים. בכל לילה, מדי
לילה, חלפה לה חרישית הרכבת האחרונה ב10:57. לאחר חלוף הרכבת,
חזר לו טומי לישון, כמו כל יום בשנים האחרונות.
מספר ימים אחרי זה, משפחתה של לורה נסעה לתחנת הרכבת הגדולה
וחזרו לעיר הגדולה.
עבר כמעט חודש, וזה היה יום שבת עסוק. בושלי הבננות כבר נקצרו
והונחו במחסן, והיום אביו של טומי נוסע לשוק הקרוב למכור אותם.
במשך למעלה משעה הם העמיסו את הבננות על המשאית המשפחתית,
עבודה קשה ומאומצת. וכמו כל שנה, טומי נופף לאביו לשלום שנסע
לשוק.
אבל השנה הגורל יעד משהו אחר. שלולית שמן על הכביש גרמה למשאית
להחליק לתהום, ואביו של טומי נהרג במקום.
מספר ימים אחרי זה הגיע לביתו של טומי עורך דין. הוא הסביר
לטומי שכל האדמה, הבית והכסף הרב של משפחתו עבר אליו. עורך
הדין סיפר לו שכבר מינה אדם שינהל את האדמות, ויעביר את
הרווחים לטומי. אספקת הכסף מבטיחה להפוך אותו לאדם עשיר מאוד,
ואין הוא צריך יותר לעבוד בחווה. הוא חופשי לעשות מה שירצה,
ואם רק יחתום כאן?
באותו יום חשב טומי על עתידו. תמיד ידע שהוא ירצה לעבור לעיר,
ללמוד ולעבוד. אבל כיצד? להיכן? הוא אפילו לא זכר את שם העיר
שביקר בילדות. להיכן ילך? היכן ילמד? במה יעסוק? הוא לא קרא
עיתונים, נרשם לקורסים או קרא ספרים. הוא לא ידע במה ירצה
לעבוד. ציוניו ירודים, ואף מקצוע לא מעניין אותו מספיק בשביל
להשקיע. הוא חשב על אנשי העיר. מתוחכמים, מסוגננים, יפים
וחכמים. כיצד הוא יוכל אי פעם לקוות להיות אחד מהם?
מעולם לא היה צריך לחשוב ברצינות על עתידו. הוא היה בטוח
שחלומותיו בהקיץ על העיר הרחוקה הם רק פנטזיות, והוא יישאר
בחווה כמו אביו. אבל כעת הוא יכול להגשים את חלומו. מה יעשה?
לבסוף, נגמלה בו החלטה.
בשעת הלילה הוא יצא, מדי יום ויום, להביט שוב ברכבת הלילה
החולפת. בשעה 10:56 הוא נשכב על הפסים.
דקה לאחר מכן, הוא נתן לרכבת לסחוף אותו קדימה, לעבר עתידו.