1
איתמר ישב בגפו, זוג משקפיים גדול יתר על המידה מונח על חוטמו,
עיניו הזעירות עוקבות בסלידה אחר גדודי האדם הנוהרים במורד
השביל. כנר צועני ישוב למרגלות המזרקה היה מנגן נעימות מרגיזות
בכינור לא מכוון, נערה מארץ מולדתו נופפה לו בעליצות לשלום
לאחר שזיהתה את אותיות הדפוס הגדולות על מדבקה בשרוול חולצתו.
השמש כבר עמדה בזווית נוחה וסילקה את צינת הבוקר מן הרחובות,
במרחק השתרעה העיר האפופה זרות במלוא יופייה ונהרה נוצץ באופק.
איתמר לא טרח לחייך.

אי שם באילת נעצר אוטובוס ירוק של אגד לאחר שחצה משך כל הלילה
את קו האורך של המדינה הקטנה. הנהג פרם את עניבתו הדהויה ונאנח
לרווחה, עייפות צנחה לו מגבותיו הנוקשות והוא הביט בעיר השנואה
בפיהוקה. הנוסעים נפלטו להם מדלתות החשמל והתפזרו לכל עבר
מסביב לתחנת האוטובוס השוממה. בתיקים עמוסים התקדמו גם עמליה
ואינאר לאורך המדרכה, מחייכות לעצמן וגוררות את מיטלטליהן
במאמץ רב. עמליה, המבוגרת מעט מאחותה, הלכה לחדר השירותים
מאחורי התחנה ובצחנת החדרון חייגה מספר ספרות ארוך מפתקה
צהובה. הקו היה תפוס וענני דאגה החלו ניכרים בעיניה הבהירות.

אניה ישבה על ספסל בפארק וקראה ספר. היה מתואר בו סיפור אהבה
בלתי אפשרי בין בני עמים אויבים המקיימים פגישותיהם על חוף ים
נטוש, אוחזים ידיים ומתנשקים, מאמינים רק אחד בשני וחולמים
בהקיץ על אושר משותף. נקודת התפנית מתרחשת כשהגיבורה, אליסיה,
נכנסת להריון, מסרבת להפיל את העובר וכשבטנה תופחת וסודה הופך
גלוי לעין היא מולקית באכזריות ומשולחת להתחנך אצל דודה מעבר
לים, אותו ים שאהובה פוקד בייסוריו כשאינו יודע מה עלה בגורלה.
הסיפור כתוב אותיות גרמניות עבות אך מתורגם משפה ים תיכונית
ונושא ניחוח אקזוטי. "איזה סוף עצוב", חושבת לעצמה אניה ילידת
המבורג ובעיניים דומעות נפנית להביט בבניינים העתיקים שבגן,
"מעניין אם אותי יוכל לאהוב ככה מישהו, ללא גבולות", מבטה תועה
ושפתיה נפתחות ונעצמות חרש משמיעות קרקוש עדין, אצבעותיה
מסלקות גרגר אבק מכריכת הספר המחוספסת למגע ורגלה הימנית תופפת
על הקרקע. "מעניין אם דברים כאלה קורים גם בעולם האמיתי...
האהבה הזו, הסוחפת, האם היא המצאה ותו לא? או שבאחד למיליון
פעמים זה פשוט קורה?".
אניה, בחורה תמירה באמצע שנות העשרים לחייה, מתרוממת בכאב מה
מן הספסל. שערה הבלונדיני גולש על כתפיה והיא מסתובבת להביט
לאחור. יש לה תחושה כאילו מישהו נועץ בה מבטים, אבל כל איש
מהדוממים המאכלסים את הפארק נדמה כשקוע בעיסוקיו. זה קורא ספר,
זו מעשנת סיגריה, אחד כותב. ובכל זאת הבחור הרזה עם המשקפיים,
האם לא הוא מביט בה ומיד מסיט את מבטו הלאה ומסמיק?

ריצ'ארד ורינס כבר איננו בחור צעיר כלל וכלל, וריד תפוח וירוק
כגבעול משתרך מזרועו הימנית, מסתתר מאחורי שעון זהב עבה וחוזר
ומתפצל סמוך לכף היד. ריצ'ארד מעביר את אצבעותיו לאורך הוריד
בצורה מוכנית, מגדף ויורק ליחה על המדרכה. הוא יוצא את ביתו
שעל תלולית ההר לטיול הרגיל עם כלבו. זה אחת עשרה שנה שהם
הולכים באותו מסלול, והזמן, כממזר הזה, כבר בורח מכל אחיזה
הגיונית ואוזל בקצב מטורף. לאחר שחצו את הכביש נוהג ריצ'ארד
לשחרר לחופשי את ג'מבו, הלברדור הענק שעבר אילוף בהיותו גור,
וזה, מצידו, כשהיו מגיעים לפארק היה רץ ללכוד חתולים ולהתקוטט
עם כלבים קטנים ממנו עד שריצ'ארד היה קושרו בחוזקה, מחלק לו
מכה ונוזף בו, וזה, מצידו, היה מניח את טלפיו הקדמיים על נעלי
אדונו, פוער לשון אדומה ענקית ובוהה בעיניים כנועות נכחו. אף
אחד מהם מעולם לא למד את הלקח הרצוי.
היה זה ביום שני של חודש אוגוסט כשריצ'ארד סבל מנדודי שינה.
בחלומו נלקח לאחוזת אביו והוא נער צעיר בתלבושת אחידה של
פנימייה, אמו מנשקת אותו על הלחי בטרם יצא מהבית ומרכבת הסוסים
מובילה אותו בדרך טלטלות אל מרכז העיר הקטנה ואז, לפי פקודת
המשרת, משולחת בחזרה. מרגריטה, הנערה שחיפש בכל דבר ובכל זמן
ולא ידע להגדיר את זה בצורה או בשם, היתה נשענת בגבה על עץ
אלון זקן. שערה גולש זהוב על כתפיה, עיניה ירוקות כמעמקי
אוקיינוס צופני סודות מביטות קדימה, קוראות לו. והוא מאיץ
צעדיו לעברה.
אבל רגע לפני שהוא קורא בשמה ומשחרר את כל הגעגועים שהצטברו בו
מקדים אותו בחור אחר, לבוש בחולצת פלנל לבנה, זיפים מוזנחים
וחזות מזרחית לפניו, גבוה ממנו בחצי ראש לפחות, הוא מחבק אותה
והיא נעתרת. על שפתיה חיוך אך בעיניה עצבות-מה, אצבעותיה
מגששות בחיבה בתוך חולצתו, היא מביטה בכיוון בו ריצ'ארד נמצא
אבל אינה רואה אותו. הוא בוכה.

איתמר אף הוא מוחה דמעה. געגועיו נושאים אותו בעקבות ידידתו
היקרה אל יבשת אחרת. לעולם לא ירגיש שלם במקום בו היא איננה
וכל היופי סביבו רק מזכיר לו אותה, עד כמה רחוקה היא.
איתמר מנגב את הזיעה הניגרת ממצחו ומפעיל מוסיקה באוזניות.
תזמורת כלי מיתר רחוקה מנגנת גרסה של בטהובן לרגשות דומים והוא
כמעט יכול לטעום את טעמה של האירוניה הדקה באוויר, "הנה כאן
לבסוף, בעיר הקסומה שכמהתי אליה, רחוק כל כך מכל הטרדות הקטנות
ולא יכול שלא לרצות הביתה...".
הוא מניע את זרועותיו הארוכות לקצב המוסיקה כמו מנצח על אותה
התרחשות שבאוזניו ובנפשו פנימה ועוצם עיניים עייפות. הוא רואה
אותה בעיניה הבוטחות כפי שהיתה באותם צהריים שנפרדו.

תחנת הרכבת 'תל - אביב האוניברסיטה' הומה אדם. הכואבים ישובים
על ספסל קטן ללא משענת, מצדם הימני דוכן קפה נוצץ, מצד שמאל
חנות חרוזים. בהמשך המעבר לרציפים ולגבם היציאה לרחוב. אבל
הכול הוא רק תפאורה לפרידה שלהם.  איתמר מחזיק את ידה של
עמליה, לוחץ אותה חזק חזק, כמו לא עומד להרפות. כבר לא אכפת
להם שיראו אותם ביחד. האולם מסתובב סביבו כקרוסלת ענק והוא
טומן את ראשו בחיקה. צמרמורת מקשה את עורו והלחלוחית בעיניו
הולכת ומתגברת. "בבקשה אל תבכה, אני אוהבת אותך כל כך", היא
לוחשת אליו בחושה את הדמעות, "אתה תעשה גם אותי עצובה,
בבקשה!". איתמר מנסה להשתלט על העיניים הסוררות אבל נדמה שכל
העולם הפך עצוב, סכרים של כאב מתפרצים אי שם.
הם מתחבקים במרכז התחנה, ידיים סביב למותניים, רגליים צמודות,
פה נושק לצוואר, גוף אחד הם ומוכרחים להידבק זה לזה. לשון
פוגשת לשון, פעם אחרונה וזהו. "תזכרי תמיד שאת הדבר היקר לי
ביותר בעולם הזה, תזכרי טוב טוב". ושוב דמעות, הפעם גם עמליה
מחליקה קצת. אנשים סביב מביטים בהם אבל להם זה לא משנה. "אני
אוהבת אותך", היא אומרת לו באופן הכנה ביותר שאמרה לו, "כל
הזמן אהיה לצידך, אם תרגיש טוב גם אני ארגיש". מתחבקים שוב.
העולם כולו עוצר ביראת כבוד. הרכבת לא חשובה, המטוס לא יברח,
רק המבטים הללו. היא  אומרת 'להתראות' והוא מתחיל ללכת בכיוון
היציאה, לא מצליח להתיק את מבטו מיופייה. בפרוזדור בחוץ כל
הסכרים נפרצים והוא בוכה בקול, "עמליה, עמליה..." והוא יודע
שהיא מקשיבה לו. עכשיו הוא לא מוצא טעם להמשיך ללכת.

אינאר מטפסת על מדרגות הברזל ויוצאת מבריכת המים. היא מזהה קמט
דאגה בפני אחותה. "מה קרה, סיס?". קריאתה מבהילה את עמליה
ממושבה בפינת האולם. "הכול בסדר?". במהרה היא שבה לעשתונותיה
ומחייכת אל אחותה הקטנה ממנה, "כן, הכול בסדר. אני סתם עייפה".
"ומה הפלא, כל הנסיעה לא ישנת, רק בהית מבעד לחלון החשוך".
לרגע הקמט שב ומופיע בפינת המצח ובעקבותיו שוב החיוך מטשטש
העקבות. "כן, המושבים היו מאוד לא נוחים ולא הצלחתי להירדם,
אבל את כבר יודעת איזה רגישה אני". אינאר מוותרת על המשך
החקירה, היא מביטה בעיני אחותה והטוב הקורן מהן שב ומרגיע אותה
אך ספק מסוים בכל זאת דבק בה.
"מעניין מה היא מסתירה מפניי... האם התאהבה במישהו בלתי ניתן
להשגה או שאולי, קצת קשה לה בעבודה, מישהו מקשה עליה. בכל זאת
הלוואי שהייתה אומרת לי מה העניין, אולי יכולתי לעזור". אינאר
נוטלת את יד אחותה ומשביעה אותה, "היית אומרת לי אם היה קורה
לך משהו חשוב שאני צריכה לדעת ממנו, נכון סיס?".
עמליה מסמיקה ועונה ב'כן' חלוש. "טוב, בואי למים, נראה לי שאת
זקוקה למנוחה הזו ובכלל יש הרבה בחורים חתיכים...", עמליה
לוחצת את כתף אחותה ומפצירה בה, "תכנסי את, מיד אני מצטרפת".

ביום שני הנזכר לעיל ריצ'ארד עוזב את ביתו מוקדם מהרגיל. הוא
מוותר על כוס הקפה ויוצא כבול קורי שינה, רדוף חלומות הלילה
המוזרים שמעלים בו זיכרונות ישנים. ג'מבו מושך אותו בחוסר
התחשבות אחריו ופעם נוספת ריצ'ארד מוותר לו ומשחררו מכבליו
ובלבד שלא יגרור אותו באופן הזה. ג'מבו, אסיר תודה, מקשקש
בזנבו במרץ, נוהם בעליצות לבעליו וממשיך על הדרך, עוצר מידי
פעם לסובב את פרצופו לאחור לבדוק שאיננו לבד.
השמש רק מתחילה להראות אותותיה וצינת הבוקר מקפיאה את גופו
הרזה של ריצ'ארד. עננים מבשרי רעות עומדים מעל הגבעה וריצ'ארד
נזכר ביום שהגיע לכאן לראשונה: עלוב, מוזנח ובלב מודאג. היה זה
היום שנטל את המפתחות לביתו החדש מאותו זקן ערמומי  שמאז לא
הראה את פניו. ריצ'ארד זוכר את מרץ הנעורים שפעם בו באותו יום
סגריר אומלל כשרצה לקרוע את העולם לשניים ובלבד שתהיה דרך בה
יוכלו להיות ביחד.
הוא מגרד את שפמו ומקלל את האל ששלח לו חלומות הרסניים שכאלו.
אז הוא שומע את נביחות הכלבים ברחוב ונחפז ללכוד את ג'מבו רוחש
התעלולים. בפארק הוא נעצר בתדהמה. הוא מבחין בבחורה בלונדינית
בת אותו גיל כמרגריטה ביום שעזבה, החולקת איתה קווי דמיון
ברורים, אותו אף זערורי על פנים חלקות בגוון בהיר, אותו צוואר
מפוסל בשנהב. הנערה מחזיקה בידה ספר סגור ומעקמת לעברו חצי
חיוך מתגרה. ריצ'ארד תופס בקולרו של ג'מבו ונמלט משם כל עוד
נפשו בו. ראשו כואב והוא מרגיש כאילו רוחות רפאים מהעבר רודפות
אחריו.
במקלט ביתו הוא מכין טוסט ושותה קפה שחור ללא סוכר.

אן היא סוכנת נסיעות שוויצרית. משפחתה מתגוררת בקנדה הצרפתית
והיא אוהבת לטייל. הבוקר הזה היא מתעוררת מוקדם מן הרגיל
בהוסטל המטיילים ששכרה במרכז פראג במטרה להספיק לחקור את הרובע
היהודי לפני שיגדשו אותו אלפי התיירים הצמאים כמו שקרה לה ביום
אתמול בפאתי הטירה, כשלפתע ניתן היה לראות רק גדודי אדם במקום
שקודם היתה בו הדרך, ובהימלטותה מפני הקהל הרב דחפה מידי פעם
עוברי אורח והצטערה שאינה יודעת להתנצל בצ'כית.
אן משאירה את שותפיה האלמוניים לחדר ישנים ויוצאת באור ראשון.
הקור בחוץ מפלח את הסוודר הדק שכיסתה בו את כתפיה. עיני
התערובת התכולות-חומות שלה מתנוצצות, סוקרות את ארכיטקטורת
הבארוק של המבנים. בתי הקפה והמסעדות עדיין מזיזים כסאות
ראשונים בעצלתיים ורק מתי מעט עוברי אורח תימהוניים נקרים על
הדרך. מבטה תועה ונתקל בקבצן זקן שרוע על שפת המדרכה, ראשו
נוגע ברצפה המטונפת וכובעו הריק מנדבה מונח לפניו. אן שמחה
ברגע זה על כך שהיא מחזיקה במשרה מהוגנת, מצליחה לחסוך שליש
ממשכורתה החודשית וחיה חיי צניעות הגונים בדירתה הקטנה בלב
אזור יוקרה בפאתי שוויץ. היא חושבת בעצב-מה על נעוריה ההגונים
יתר על המידה. על כך שמעולם לא התרגשה באמת משום דבר, לא עשתה
דבר מסעיר או נורא כלשהו ולא שמרה כל סודות מעניינים לעצמה.
כמובן, גם היא זכתה להיות מאוהבת נואשות בבחור עם הבלורית
הבלונדית ועיני השקדים והייתה מביטה לכיוון אחר כשהיה מרגיש
במבטיה היוקדים. גם היא חלמה על משפחה וילדים שיעניק לה אותו
בחור אך הייתה ביישנית ופחדה אפילו להגיד לו את שמה, ורק היתה
מציצה בצדודיתו מידי פעם כשהיה עסוק בדבר מה ברחוב הראשי
וציפתה לרגע שבו יציע לה נישואים. עד שיום אחד עבר אותו בחור
למונטריאול ושמועות על ארוסיו פשטו בכפר. שלא תחשבו, גם היא
זכתה לאורגזמה מידו של צעיר ספרדי נמוך קומה שחיזר אחריה בלהט
שלא היה נעים לסרב לו. אך מעבר לזה לא קרה כול דבר משמעותי
בחייה של אן זו.
ברובע היהודי העתיק אן נכנסת לבית הכנסת בו חרוטים באבן שמות
קורבנות השואה הצ'כיים. כיאה לבחורה אירופית הגונה גם היא מוחה
דמעה ומנסה לעורר בתוכה הזדהות אל האנשים הזרים והמסכנים הללו
שמתו בעודם צעירים. מחשבות על ערך החיים ועל משמעות המוות
מעוררות אותה כמו זרם מים קרים. בגן הקודר העמוס מצבות קברים
היא מנסה להרגיש האם ישנם רוחות רפאים באוויר. נדמה לה שהיא
מרגישה משהו, מעין כעס שמתרוצץ במעגלים. אך מאוחר מידי היא
נזכרת שכלל אינה מאמינה בשטויות שכאלו.
אן יוצאת אל הרחוב מתיישבת בבית הקפה הסמוך ומזמינה קפה בחלב.
היא מסרקת ומסדרת את שערותיה הקצרות ומורחת אודם על שפתיה. היא
מתבוננת בעוברים ושבים, "הצ'כים האלו כל כך חמודים, כמה חבל
שאני חוזרת הביתה כבר מחר. אולי יכול היה לקרות לי איזה דבר
מעניין.. אולי הייתי פוגשת מישהו. הנה האיש הקטן הזה במשקפי
המצבט והחליפה השחורה, למה הוא מחייך באופן כזה? לאן הוא ממהר
כל כך? ואני? לאן אמשיך מכאן? מדוע אני עצובה כל כך, הרי יש לי
כל מה שבחורה יכולה לבקש לעצמה...". אן מזמינה מהמלצר חשבון
ומשאירה טיפ מדויק. היא מביטה על הטירה הקסומה בצידו השני של
הנהר ומתחילה ללכת במהירות, איזה משב לא ברור נושא אותה ביחד
איתו.

ליבה של עמליה דופק במהירות. היא חשה בעצב של אהובה דרך אלפי
קילומטרים ומסתירה את פניה מאחותה המאותתת לה מתוך הבריכה. היא
חומקת לשירותים וממתינה שאף אחד לא יוכל לשמוע את המלים שהיא
אומרת ואת השפה בה הן נאמרות. קשה לשמור סודות. בייחוד סודות
גדולים וחשובים שמעסיקים את המחשבה כל הזמן. בייחוד לאורך זמן
ארוך ומפני אנשים קרובים. עמליה נפגשת עם איתמר כבר למעלה
מחמישה חודשים, יום-יום למעט סופי שבוע וימים בהן תוכניותיה
משתבשות והיא אינה מספרת על כך לאיש. אין אחד מבין בני משפחתה,
חבריה, קרוביה או בחברה בה היא חיה שיוכל להבין את סיפור האהבה
הזה.
זוהי חברה ערבית סגורה, קפדנית ומאוד מחמירה עם הנשים ואיתמר
נמנה עם העם הכובש-המדכא-השנוא.
אבל עמליה עקשנית ואינה מוותרת בקלות, היא מרגישה שהיא עושה את
מה שנכון בשבילה ובשבילם ולמען כל רגע לצידו היא מסכנת את
הכול: משקרת, רוקמת תוכניות, מסתירה דמעות. כי המטרה מקדשת את
כל האמצעים, והאין כולנו יודעים שהאהבה היא אם כל המטרות?
- TEAMO!   - אהובתי!   - מה שלומך?   - הכול טוב. מאוד יפה
כאן, מרגיש קצת בודד. מאוד מתגעגע אלייך... מה שלומך?   - קצת
עייפה והגרון קצת כואב לי אבל נחמד כאן... היינו במים קודם וגם
עכשיו בעצם... הרגשתי שמשהו לא בסדר... אתה מרגיש טוב?    -
כן, קודם הייתי קצת עצוב, מתחשק לי כל כך להיות איתך, אבל אז
הרגשתי אותך לצידי וזה הרגיע אותי. היי! אל תדאגי.    - אם
תרגיש טוב גם אני ארגיש... יהיה אפשר לדבר איתך מאוחר יותר,
פשוט אחותי מחכה לי.    - בטח, מתי שתרצי. אני מאוד אוהב אותך.
  - גם אני.. מאוד, מאוד. בבקשה תרגיש טוב. אני אנסה להתקשר
בערב. מרגישה אותך כל כך קרוב.    - ביי.    - ביי....
עמליה מרטיבה את פניה במים ומביטה במראה. הגעגועים פושים בה
ובכל זאת היא מרגישה מאושרת כל כך. כשמישהי מבוגרת נכנסת לחדר
השירותים היא מסיטה את מבטה הצידה. מתחשק לה כבר לחבק אותו שוב
ורק יומיים עברו. עמליה פושטת את בגדיה העליונים ונכנסת למים.
מגעם קר אך נעים.

אניה מפשילה שרוולים. השעה שעת שקיעה ורוח נעימה פורטת על
עורה. מטוס סילון חולף בצליל שאון בשמיים מעליה והיא מביטה בפס
המושלם שהוא מותיר מאחוריו. האורות במרחק נדלקים ותנועת האנשים
מידלדלת. אניה מנסה להחליט האם כנסיית סיינט ויטו יפה יותר
בתאורת הפנסים או השמש. קבוצה של יפנים חולפת על פני הגשר.
בראשה יפני בשיער לבן וארוך שקשור בצמה דרך כובע המצחייה שלו,
אחריו צועדים מבוגרים וקשישים בתווי פנים עגולים ליצניים,
נעצרים כל מספר צעדים לצלם איש את רעהו. "האם הצילום הוא ביטוי
לשאיפת האלמוות, או שמרמז לדברים פשוטים יותר, כמו אהבת הצורה
והצורך להוכיח ולהראות לפרטים אחרים היכן אנחנו מטיילים?" אניה
שוקעת ביחד עם השמש על המים במחשבות מעגליות-מרגיעות שכאלו.
אישה מושכת מוצצת בתאווה את לשונו של גבר ואניה מתבוננת בהנאה.
"שני אלה למשל, האם הם מאוהבים? או שזוהי רק משיכת הבשרים
המטעה?" נערה בשמלה כחולה, סוודר פרחוני לכתפיה חולפת בצעדים
רחבים, אניה מנסה לפענח את עיניה התכולות-כתומות. "נדמה כאילו
היא נחפזת לאנשהו...", גבה חולף חרוש קמטים ונמרץ, "האם היא
עצובה או שמחה?" גבר מבוגר ממנה בצוואר מעוטר בזקן תיש שמזדקר
מחולצת משבצות נרכן לעברה.
"אפשר להזמין אותך לכוסית?", אניה סוקרת אותו בזלזול מלמטה
למעלה ומשיבה בלשון מתגלגלת "ל-א!" האיש מסתלק ממנה במבוכה.
האור דועך כליל סביב ואניה מחפשת געגועים בתוכה אבל טוב לה
כאן. אין דבר שחסר לה במקום הקסום הזה. אין מקום אחר שהיא רוצה
להיות בו. אניה נכנסת לפאב בצד הכביש, מתיישבת במרכז הבאר
ומזמינה כוס בירה.
 

2
הכנסיות מכל עברי העיר מצלצלות בתיאום מיוחד. נקישות המתכת של
הענבלים ממלאות את הרחובות בהחזרי צלילים. הגמד של מגדל השעון
יוצא מכוכו ומכה בפטיש לנגד הבזקי הפלאשים של מצלמות התיירים
שארבו רק לו. הצלצולים אינם פוסקים ומכך ניתן להסיק שהשעה כבר
שתים עשרה.
איתמר מותח אברים וחושב על כך שהגיע הזמן לאכול דבר מה לארוחת
צהריים. אבל החום באוויר בלתי נסבל וממש לא מתחשק לו לעזוב את
מקום המחסה המושלם על הנהר ולהתחיל לשוטט ולהזיע שוב. כבר
ארבעה ימים הוא מסתובב בעיר הזו ויש לו תחושה מוזרה. באף אחד
מהלילות לא הצליח לישון טוב, תמיד היו עשרות חלומות שהיו
מקיצים אותו שקוע בשרעפים. כששנתו נדדה חברו הטוב הכה אותו,
האחראי שלו לעג לתוכניותיו, אהובתו בגדה בו. והיו גם הרבה
חלומות מופשטים: משולשים מסוימים שחזרו והופיעו בווריאציות
שונות אבל תמיד באותה תבנית, שוטטויות ארוכות ברחובות העיר
וריבים עם חברה לשעבר שנשכחה מזמן. היה נדמה שמשהו באווירת
העיר מעורר את תת המודע שלו מתרדמתו ומשחרר החוצה את כל
הפחדים/רצונות/תחושות שהצטברו בו.
לכאורה זהו תהליך בריא ביותר אבל להסתובב לבד בעיר זרה עם
מחשבות גורליות כשהעתיד אינו ברור יכול להיות קשה לאחדים.
בעיקר כשגעגועים עזים גם כך טורדים אותך.
איתמר מביט בנוף כאילו הוא בוחן תמונה. רוגע המים כבר אוחז בו
והוא לו כמין הרגעה. הוא מנסה לתכנן את המשך הטיול. פראג
המתויירת והחמה יתר על המידה כבר נמאסה עליו. והוא רוצה לדעת
מתי ישוב ויראה אותה, אך באותו זמן יודע שאין זה מוסיף או
גורע. מתחת צילו של עץ האגוז העתיק למרגלות הגשר סוקר איתמר את
כל אותן בריות בגודל נמלים המהלכות להן אנה ואנה. "כל המרדפים
הללו, מה חסרי משמעות הם! כסף, קריירה, הצלחה, בית וכבוד. לצלם
את עצמך בתמונות כל היום, מה טיפשי הוא הכול!" איתמר מקפיץ אבן
על מימי הנהר ומשעין את גופו על הגזע. "אהובתי, האם יכולה את
לחוש במחשבותיי? בגעגועיי? האם לא ברא אותנו האלוהים שלך לחסות
אחד בצילו של השני, לשמח אחד את השני באופן שרק אנחנו מסוגלים?
האין האהבה המטרה היחידה שאפשר לשאוף אליה בחיים זמניים אלו?
האם לא נחמת החיבוק היחידה המצליחה לעמוד איתנה כנגד הזמן
האוזל?" עורב זינק מענף מעל ראשו, צווחתו מהדהדת כמעין תשובה
לאינספור השאלות. הרחוב מלמעלה ממשיך בהמולתו הקבועה כאילו לא
יכול לחוש באותן מחשבות. "האם רק לשם כך אנחנו כאן, לעמוד
כאבנים על שפת הנהר ואף גרוע מזה - לקלקל את המים הטהורים
שקיבלנו ביומרותינו לשנות דברים מושלמים? לא ייתכן! כי מוכרח
להיות משהו מעבר לזה, משהו שמתרוצץ מתחת לפני השטח ומבקש
הגשמה, איזו משמעות שתאציל על כל השוטטות הסרה הזו. אחרת...".

האוויר היה עומד שקוף כקריסטל, המים מתפזרים במעגלים מושלמים
בין שני הגדות, השמש גדולה וחמה, הבניינים גבוהים ומרשימים.
"בהחלט לא סתמי כל היופי הזה! האם היופי צופן את המשמעות
האבודה להבנת כל הדברים?" באותו רגע רחש מקפיץ את אוזניו
הדרוכות והוא מסובב את ראשו. נערה בלונדינית גבוהה ויפה נועצת
בו מבט של חתול שמתכונן לזנק קדימה. ליבו מחסיר פעימה אבל
במהרה הוא מתעשת ומחזיר מבטו אל המים. "או שהוא משמש רק ככלי
קיבול לצורה? היופי ככלי ריק או מלא?"
כפות הרגליים מציקות לאיתמר בתנוחתו הלא טבעית ובאמתלה זו הוא
מחליף את ישיבתו כך שהוא יכול בדיוק להתבונן בנערה הזרה מתרחקת
לאיטה על השביל ולבסוף מצטרפת ליתר האנשים ההולכים. בסקרנות
הוא עוקב אחר היטמעותה בהמון כמו הייתה התגשמות מחשבותיו.
"מובן שאין קשר ממשי בין החיצוניות לבין הסודות שהיא מכילה,
לעתים אפילו ההפך מתרחש, ועצם הסיווג של פרט כ'יפה' מעמידה
אותו בצורך מתמיד לעמוד בציפיות החברה ותוך כדי כך אולי לפתח
גם סוג של שטחיות. עם כן היופי האמיתי מוטב שיהיה רחוק מן
העין, מוצנע ושמור היטב כמו האהבה מהסוג הטוב ביותר שאין כל
טעם להתרברב בה". מרוצה ממסקנותיו המעניינות מתרומם איתמר
מכוכו, בודק שלא החמיץ שיחה מהארץ וממשיך בשוטטויותיו
המהורהרות. בפינת הרחוב הוא מבחין בצל סמיך שכמו מכסה את
הפוסעים על הגשר. התמונה מעוררת בו תחושה מתחושות הלילה, כאילו
היה מחפש איזה זנב תשוקה שאבדה לו פעם. איתמר פונה הרחק מעיני
האנוש החטטניות אל נבכי היער ומנסה להיזכר בפרטי החלום. משב
רוח מתיז גרגר אבק אל תוך עינו והוא מחויב לעצום עיניים.

ריצ'ארד ורינס פוסע במהירות הולכת וגוברת, הוא חוצה את השוק
הישן וממשיך ללא כיוון ברור. נשים אריות בלונדיניות מחוטבות עם
עיניים כחולות כרקיע חולפות לצידו. הוא נועץ את עיניו בחוסר
נימוס במחשופיהן העמוקים בצורת השדיים הנרמזת מהם, לאחר מכן
ברגליהן הארוכות החלקות הנמשכות לירכיים בשרניות וכשהוא מואס
באלו הוא מביט היישר בעיניהן. ריצ'ארד מתגעגע למגע הנשי, הוא
זקוק לאוזן קשובה למלא אותה בסיפורי הנדודים הישנים שלו, הוא
חושק במגע הבשרים ובאורגזמה המשותפת מקרבת הלבבות, אבל עולם זה
כמו נסגר בפניו לנצח. הנשים הללו כמוהן כפסלי סגידה לגוף הנשי
שהובאו היישר מיוון העתיקה, הן מזכירות לו את כל מה שהוא חסר
אבל אינן יכולות לספק לו. רגליהן הקלילות תמיד ממהרות לאיזה
מקום ונדמה שההשקעה העצומה שהן עושות בטיפוח אסתטיקת יופיין
באה לכפר על חוסר בדברים אחרים.  ריצ'ארד מכיר בזה שאהבתו האחת
והיחידה אבדה לו לנצח אבל עדיין הוא ביישן מכדי לגשת אל אחת
הצעירות הללו ולנסות לפתח משהו מעבר לחיוך נבוך. הוא מתיישב על
ספסל גבוה בפארק ונאנח אל ליבו. בקצה פדחתו המתקרחת חולפות שוב
מחשבות היפרדות מהעולם. הוא מדמה כיצד תמצא גופתו הרקובה
באמבטיה מלאה בדם יבש שבועות לאחר שימצא את העוז הדרוש לעשות
את החיתוך האחרון. תתגלה רק כשצחנת המוות תמלא את כל הרחובות
הסמוכים ותכריח את הרשויות לנקוף אצבע. לא היה אדם בין החיים
שירגיש בחסרונו. כבר מספר שנים שוויתר על ההתכתבויות עם חבריו
מעבר לאוקיינוס  והשימוש היחיד שעוד עשה בפעולת הדיבור היה
בקניות במכולת. נמאסה על ריצ'ארד תחושת הריקנות הזו באין אדם
הדואג לך. פעם נוספת הוא כועס על עצמו שוויתר ביתר קלות על
חלומו, היה עליו להיאבק עם מרגריטה ולקחת אותה משם. עכשיו היה
כבר מאוחר מידי לחרטות. עננים מדאיגים התמקמו במרכז השמיים,
רעם הרעים וגשם ניתז על הדשאים. מספר נערות רצו במורד הרחוב
כשילקוטיהן מכסים על שערן הזהוב.
ריצ'ארד נותר דומם על מושבו. הוא אהב את הגשם בכל מאודו וחייך
אל מול הצינה שעטפתו. כשהיה קר בחוץ הוא הרגיש בנוח עם אותה
קדרות שהייתה בו, כמו פנימיותו משתלטת על העולם החיצון. הוא
רכס את כפתורי המקטורן, הצית לעצמו סיגר משובח ונפנה להביט
בערפל שפשה בכל.

אן מצאה מחסה מהגשם השוטף בפאב בשולי הדרך. כל הבגדים שלבשה
היו ספוגים במים וטפטפו על הרצפה. היא סקרה את החצאית שנצמדה
לשוקיה והפכה שקופה ופלטה 'לעזאזל.' גבר בחזות הגונה שנכנס זה
הרגע פנימה תפס את הכסא הפנוי לצידה ושאל לשלומה. ברוב דאגה
הוא התעקש להלביש אותה במקטורן גדול המידות שלבש ולא היה מוכן
לשמוע סירובים. הוא הזמין לה משקה ושאל לשמה.   -אן.    -
ומאיפה את, אן?    - משוויץ.    - הגשם תפס אותך בדרך, אן?  
- כן, הוא בא בהפתעה.    אן הייתה מביטה בפנים חתומות אל עיניו
של הזר, הוא ניסה לספר איזו בדיחה, משהו על גשמים ושלגיות, אבל
מבטא בריטי כבד העיב על הבנת ההברות כמו ערפל כבד. אן צחקה
בנימוס ולגמה מהמשקה שהונח על הדלפק. היה לו צבע כתום כימיקלי
וטעם מתוק וחמים עם קמצוץ אלכוהול שפעל באופן מידי וריכך את
גישתה.    - מה הביא אותך לפראג?    - אני מטיילת...    -
לבדך?!    - כן, אני כבר ילדה גדולה.    - נהנית מהטיול עד
עכשיו?    - כן, נחמד כאן, העיר מהממת.    - אני מניח שכך היא
נראית במבט ראשון...
כמו קונכייה מפוחדת התכנס ריצ'ארד בתוך עצמו. עיניו שקעו
בארובותיהן והוא נעצב. "היא בדיוק כמו כל אותן נערות בית-ספר
ריקות מתוכן", חשב לעצמו, הוא לא הבין כיצד מצא אומץ לפנות
אליה בכלל ועוד פחות מזה מצא טעם להמשיך בהעמדת הפנים
סרת-הטעם.  אן התבוננה מן הצד מוקסמת בהלכי המחשבה ששיקפו
העיניים הכחולות העצובות עם הגבות העבות שניכרו בהם סימני
שיבה, הכעס על חוצפתו של הזר הומרה לאיטה ברגש חמלה חם. ברגע
של שליחות נשית-אימהית שלא היה לגמרי בשליטתה, היא הניחה את כף
ידה על אצבעותיו הגדולות והמחוספסות של הזר ושאלה אותו אם הוא
מתגורר קרוב.

כשאיתמר פקח עיניים מגורות הוא התפלא למצוא את עצמו בשדה רחב,
שמש שמנה מתנוססת לצידו והוא מתכופף מתוך אינסטינקט לשאוף את
ריח הסיגליות. פרפר אדום-לבן מתחמק מבין אצבעותיו ואיתמר מתקדם
לעבר העץ הסמוך, בוחן תפוח שהיה מונח על האדמה וקוטף לעצמו אחד
מושלם, אדום וגדול. איתמר נועץ בו שיניים וטעמו מזכיר לו את
ראש השנה. שולחן ערוך עם אמא, אבא וסבתא לבנת השיער, כחולת
המבט. כיצד היה מקניט את אחיו הבכור וזה היה מלשין עליו לאבא
שהיה מרים את קולו באיום. הטעם מתגלגל על לשונו והוא מרחיב את
גומות החן לכדי חיוך. במורד הגבעה, קצת לפני הדרך ליער, הוא
מבחין באב ובנו הקטן המטיסים עפיפון צנוע בשמיים. איתמר מתיישב
על האדמה בניסיון להיות בלתי מורגש במידת האפשר. עיניו נעוצות
בעפיפון הצחור הזה שמעולם לא היה לו וגולשות משם אל ההרים
העצומים באופק. השמש יורדת נמוך עכשיו וצובעת את העמק בגוונים
של סגול. האב ובנו מתרחקים במורד השביל לעבר כפר קטן. האב צועק
אל בנו דבר מה בשפה זרה.
צינה פושה בין אצבעותיו של איתמר והוא נאלץ לקום על מנת לחמם
את אבריו. יש לו חשק לקטוף מספר פרחים לעמליה אבל אף פרח לא
ישרוד איתו את יתרת מסעותיו ויחזור הביתה שלם. הוא מוצא את
השער שדרכו נכנס לגן הקסום נעול ומחפש דרך עוקפת. חבורה של
עיזים פועה לעברו באימה כשהוא חוצה מעין חוה ואיתמר מביט בהן
אף הוא בפחד, פחד של ילד שאיבד את העקבות לביתו והלילה השחור
מאיים לבלוע אותו בחיים. לבסוף הוא מוצא גדר פרוצה ומטפס דרכה
פנימה. את העיר הוא חוצה בצעדים רחבים עד שמגיע לרבעים המוארים
סביב חדרו המושכר ומניח לפעימות לבו להירגע. רק במקלחת של מים
לוהטים הוא מוצא רגיעה של ממש מכל הקורות אותו ומתחת לשמיכת
הפוך הוא נרדם תשוש, ללילה ראשון ללא סיוטים ורק חלומות מתוקים
של געגועים פוקדים את ליבו.

אניה מתיישבת לאכול ארוחת בוקר. היא נוטלת לחמנייה צ'כית עגולה
מתוך סלסלת הלחם ובוצעת אותה לשניים באיטיות. "נראה שהלילות
בפראג מעייפים אפילו יותר מהימים", היא חושבת לעצמה אגב פיהוק.
בליל אמש היא נקלעת לתוך חבורה של אוסטרלים עליזים מסבים
לשולחן באחד הפאבים הזולים, המריחים מבירה, שותה קצת מעבר
ליכולתה. הבחור שיושב לצידה מתרגם לה בסבלנות את הבדיחות
הבוטות והמשונות שמשמיעה החבורה אגב תרועות צחוק ושקשוק כוסות
והיא מנסה במאמצים רבים להשתתף בשיחה הכללית. אבל האנגלית שלהם
שונה ולא מובנת ואניה אינה מצליחה להשתלב. היא מעשנת סיגריות
ארוכות ושותה וויסקי חריף, פניה מתאדמות וראשה מכביד עליה.
המתרגם הידידותי מתנדב ללוות אותה למיטתה באכסניה ובדרך שולח
ידיים ומנסה לנצל את מצבה. ראשה כואב עליה כשהיא מנסה להיזכר
בכול זה. מורחת שכבה דקה של מרגרינה על פנים הלחמנייה הלבן
ומניחה מעליה פרוסת נקניק חזיר. במטושטש היא דולה את פרטי הדרך
הארוכה והמתנודדת לחדרה. היא נזכרת בחבורה קולנית צוחקת בכניסה
לפאב. היא זוכרת בחור הודי צנום שמנסה לשכנע אותה באנגלית
עילגת לקנות סמים "מריחואנה, חשיש, אקסטזי?". והיא זוכרת את
עצמה מחייגת מהטלפון הציבורי שבחזית הבניין אל אוטו, ידידה
היקר מהבית, מתעודדת מההשפעה של קולו המוכר ושל חביבותו
הקיצונית. אניה מכינה לעצמה כוס תה לימון. טעם הבשר כבד על
גרונה והיא לוגמת מהכוס תוך שהיא מתבוננת דרך החלון. הרחוב
נראה רגוע בשעה מוקדמת זו. העננים הקודרים מפנים את קו הרקיע
ומניחים לתכלת לקשט את הגגות. הסמטה נראית ידידותית שוב ולא
מאיימת כמו בלילה. אניה חושבת על אוטו. על כמה שתמיד היה טוב
אליה ודאג לה גם כשהשיבה פעם אחר פעם את פניו ריקם. מתחשק לה
להיכנע לחיזוריו ולהניחו לעטוף אותה באהבתו המטמטמת וליהנות
מהפרחים והמתנות שירעיף עליה לרוב. אבל אז היא נזכרת בסיפור
האהבה שקראה והיא יודעת שתזהה את הגבר שיהיה נכון בשבילה מיד
כשיופיע כמו שאליסיה זיהתה את אהובה בין כל יתר הפרצופים
המחייכים אליה ברחוב הראשי.
אניה נאנחת. "אין לי כוח", היא חושבת, ולא בפעם הראשונה. הבשר
מתערבב בקיבתה ובהשפעת שרידי האלכוהול יוצר בחילה. היא שוטפת
את פניה במים קרים ויורדת למשרד הקבלה. על צג המחשב ממתינה לה
הודעה מאוטו: הצהרת אהבה נואשת. אניה בוכה וצוחקת חרש ולא
יודעת מה לעשות בעצמה.

3
אן פותחת עיניים במיטה חמימה ולא מוכרת. היא חשה צורך עז
להרטיב את גרונה במשקה ולהשתין אבל החושך סביבה מוחלט וגופה
עצל. היא עושה חצי סיבוב בתוך השמיכה בחיפוש אחר מתג התאורה
ונתקלת בגוף שעיר לימינה. אז חוזר אליה זיכרון האירועים בבת
אחת. אן מדליקה את המנורה ומביטה בפניו של הזר הישן, היא נזכרת
שטרם שאלה לשמו.
שפתיו נעות באלם וצווארו מתקמט ומתעוות. "בטח יש לו סיוטים",
היא חושבת ומתבוננת בריכוז. פיו נפתח שוב לכדי סדק ולשונו
משמיעה הברה לא ניתנת לפענוח. "כאילו הוא מנסה להגיד דבר מה,
המסכן". אן מתמלאת פעם נוספת בחמלה המתוקה שמילאה אותה בבאר,
דחף ניעור בה לחבקו ולנחמו אבל לפני הכול היא פוסעת חרישית
לשירותים.
ביתו של ריצ'ארד מרווח במידה מספקת לקיומם הנינוח של אישה
ושניים או שלושה ילדים ובהעדרם המקום מרגיש ריק ובודד. אן
מסדרת את שערה ובוחנת את הציורים הממלאים את הקירות, רובם
דיוקנות בסגנון ישן. "הכול אפור ועצוב כל כך", היא חושבת,
נפנית להביט בארון הספרים העצום העמוס בכרכים עבי כרס באנגלית
ומדף אחד בשפה שאינה מוכרת לה. היא חוזרת אל חדר השינה. עכשיו
שוכב ריצ'ארד כשגבו מופנה אליה, חושף בכך וריד נפוח היורד
מצווארו וכמו נושם מעצמו. על השידה לצידו מונחת תמונת פספורט
של בחורה בת גילה. "ילדה מנישואים קודמים", מנסה אן כוחה
בניחוש, "בהחלט יפה". היא מכבה את האור ומניחה את זרועה מסביב
לחזה השעיר, מעבירה את אצבעותיה על פטמתו ומחייכת לעצמה. זוהי
ההזדמנות הקטנה שלה לשחק באשליות. "הבה נדמה שהגבר הזה השוכב
לצידי הוא האחד שאני מאוהבת בו בכל מאודי והוא מחזיר לי אהבה.
את הוולד הראשון אני נושאת בבטני ובעקבותיו יבואו רבים
ומתוקים. קשה לנו להירדם מאז שרכשנו את הבית העתיק והרדוף הזה
וטרם הספקתי לכלות ידיי במלאכת העיצוב המחודש. אבל מחר נצא
מוקדם בבוקר לקנות את כל המצרכים הדרושים".
עיניה של אן מפיקות זוהר מוזר בין הצלליות, היא מלטפת בידה
הפנויה את בטנה כמו מטפחת אשליות ומגחכת על גחמנותה. ריצ'ארד
מתהפך בייסורים על גבו ומניח את כפות ידיו על שדיה, הוא ממלמל
'מרגו' או משהו מעין זה וחוזר לנשום בכבדות. אן ממששת את השעון
שעל ידו, מלטפת ברכות את שערו. עודנה מחייכת בחשאי היא חוזרת
לישון.

שעת שקיעה צלולה באוויר ועמליה מביטה אל הים. בקו האופק
מתחוללת סערה, עננים שחורים-איומים מסמנים אותה מלמעלה ועל
המזח מתנפצים גלים טיטאניים. "הים, אוצר הסודות הישנים, השתקן,
הזעפן, נוטל האהובים למרחק. מבטיח את הבטחות העתיד ומקיים רק
טבע קודר ונצחי". עמליה מביטה בשמש הנעלמת בטרם עת מאחורי ענני
הסערה, שולחת מכחולי רקיע בהירים ממקום מסתורה, מפיצה ניצני
אור בחלל האטום ואז כמו שואבת את אור השחקים אל תוך ליבה,
אוצרת את כול היופי וגונזת אותו כשלה. גלי הים הופכים
לכחולים-סגולים וקרים. שערה של עמליה נפרם מעם הגומייה ומתנפנף
כנגד עיניה. היא עוצמת עיניים ומתרכזת בנקודה קטנה שלכדה
לעצמה, אות אהבה שנישלח אליה ממרחקים דרך קרעי השמיים והיא
אוחזת בו לבל יישמט.
כשתחזור הביתה תגיד לאימה, כמו בכל יום אחר, שהייתה זו השקיעה
היפה ביותר שראתה.
עמליה עולה בדילוגים במדרגות אל החדר, היא נעצרת למספר מילים
עם אינאר. שתי האחיות משוחחות בכובד ראש על אנשי הכפר ועל דרכם
לרכל באכזריות. על לשונן עולה שמה של הבחורה שכבודה הוכתם בשל
הדיבורים הרבים על רומן שניהלה מחוץ לנישואים עם מישהו מחוץ
לכפר. עמליה מגנה בלהט את עצם החדירה לפרטיות ואינאר מסכימה
אבל רומזת שזהו עונש ראוי ביותר למופקרות שכאלו. מילים חדות
שמעלות בפני אחותה השקופות בכנותן סומק בושה. אינאר, שלמרבה
המזל אינה מבחינה, שוקעת בהרהורים ואחר שתיקה מחליפה לנושא
נעים יותר. "אז מתי כבר את מתכוונת להתחתן, סיס, את לא מאמינה
שכבר הגיע הזמן?" ונענית ב"בקרוב נארי, כשאמאס בחיי הרווקות
ואמצא את האיש המתאים".
עמליה סוגרת את הדלת מאחוריה, היא מאזינה היטב עד שקולות
הצעדים נמוגים במורד הפרוזדור ורק אז מוציאה מתחת למספר ספרים
במגרה השנייה בשידה ערימה של דפים, מכתבי אהבה שכתב לה איתמר
בתחילת היכרותם. היא קוראת בראשון מביניהם על אף שהיא זוכרת
בעל פה את תוכנו ומחייכת לעצמה. סודה מחמם את ליבה.

...השעה שעת צהריים חמה כשאיתמר ועמליה מפלסים להם נתיב בשדה
השיבולים העבות בתחילת הזמן המשותף, באחד הימים שהיה משוכנע כל
אחד מהם שלאחריו לא יוסיפו להתראות ואהבתם עודנה בניצניה.
עמליה הלכה בראש והשיבולים הארוכות התקמטו למגע רגילה, יוצרות
דרך מלך סלולה כנתיב אנושי בשדה. כשהגיעו לאזור מרכז השדה
התיישב איתמר על האדמה, מושך את עמליה בעקבותיו. הוא מסיר את
סנדליו ומחבק אותה. קדרות גורלית אופפת את שניהם והם מנסים
לעודד זה את זו. "שניצור לנו בריכה להתגלגל בה כמו בפעם
הקודמת?" מציע איתמר בשמץ אירוניה. עמליה מחייכת אליו כמתגרה,
"אתה יודע שאני לא יכולה לקמט את הבגדים שלי, אני צריכה לחזור
באוטובוס בעוד שעה". איתמר מפזר את שערה של עמליה ומעביר את
אצבעותיו בתוכו, עמליה עוצמת את עיניה בהנאה. "אתה יודע עד כמה
אני אוהבת את המגע העדין שלך?" הוא נועץ בה שתי עיניים גדולות
ועצובות ואז הם נכרכים זה סביב זה. גופם האחד מתייפח מבלי שאף
אחד מהם ייכנע לדמעות החנוקות.
איתמר שוכב על האדמה הקשה. שקט מוחלט שולט בכול ואיש לא יכול
לראותם. השמיים שמי תכלת בהירים של תחילת הקיץ, עמליה נרכנת על
כתפו ומביטה דרך עיניו. "על מה אתה חושב", שואלת לאחר רגע. "על
שום דבר, סתם... עלייך". עמליה מרימה את פרק ידו מהקרקע ולוחצת
אותה בחוזקה, איתמר מתרומם ומביט בה. אחר רוכן לנשקה.
לשונותיהם מתגלגלות במשחק עדין, מתענגות על הטעם המוכר והבתולי
כל כך. זרועותיהם נפגשות מאחורי הגב, איתמר מטפס  מעליה והם
מתחילים להתגלגל אחד על השני, כמו גלגל מושלם, כמו שהיו עושים
על חוף הים, פעם היא למעלה ופעם הוא למעלה. פיותיהם לא ניתקים
לרגע, עיניה עצומות בחוזקה בעוד מבטו מתעד את הכול. קירות
השיבולים מתפרקים תחתיהם, פרחיהם הלבנים ננעצים בבגדיהם. כך
דקות ארוכות הם נאבקים בחיבה עד ששוכך הלהט העירום. אז מכה בהם
זיכרון הפרידה הקרובה והם פוסקים מתנועתם.
במרכז הם שוכבים ומסביבם מעין קרחת בצורת בריכה. איתמר מניח את
ראשו בחיקה ומביט בה. "בבקשה תמיד תשאבי אושר מזיכרון ההיכרות
בינינו". הוא מדבר בטון חלש ודמעות נשזרות על לחייו, "זוהי
המטרה העיקרית שלשמה נפגשנו". "בבקשה אל תבזבז את הפנינים
שלך", היא לוכדת באצבעה את הלחלוחית החמקמקה הניגרת, "תמיד
אוהב אותך". הם מתחבקים בחוזקה ובוכים חרש. השמש מצלילה את
דמויותיהם כשהם חוצים את השדה יד ביד בנתיב בו הגיעו, השביל
שיוליך אותם למכונית בה ייסעו לעכו.

אניה כורכת את זרועותיה סביב אוטו ומניחה לו לנשק את לחייה.
סביבם המולת שדה התעופה הגרמני, הם ממתינים שהמזוודות ייפלטו
החוצה ואוטו מנצל את ההזדמנות לבחון עד כמה הושפע יופייה של
אניה מן הנסיעה. במבט האוהב הוא מאבחן שהתמלאה מעט, ששערה ארך
וקצוות שרופים מעטרים אותו ושמבטה שקוע יותר. הוא מקפיד לייצב
את מבטו על עיניה ושואל בחיבה: "נו, אז איך היה?". אניה נשענת
על המעקה,  משלבת את רגליה ומשיבה ביובש: "היה טוב, פראג
מקסימה, קצת חם לטעמי. הרגליים כמעט נשברו לי מרוב הליכה".
אניה משתתקת ומביטה במודעות הפרסומת לאורך קירות השדה, היא
התגעגעה הביתה.
אוטו מביט בה בהתפעלות ומחפש את ריכוזה. "והטיסה, איך היא
עברה?". המזוודות מתחילות להיפלט החוצה ואניה משיבה "כמעט ולא
הרגשתי אותה, בקושי שעה. חילקו כוס יין וכבר ירדנו", ויוצאת
ידי חובה. היא מאתרת את שני התיקים ואוטו נחפז ומתעקש לסחוב
אותם, לאניה לא אכפת.
היא מגלה בשמחה את החיפושית הקטנה בחניה ושואפת את ריחה המוכר,
ריח הטיולים בטבע, לילות ההשתכרות והגראס, צחנת הנוסטלגיה. היא
מסובבת מתוך הרגל את מחוג הרדיו ומוצאת תחנה מוכרת בזמן שאוטו
מחמם את המנוע הרועש ומשלב הילוך. הם מתרחקים מהבניינים ועולים
על האוטוסטראדה.
בחדרה הוא מנגן לה קטעים ללא מילים שכתב לה בהיעדרה. אניה
מניחה את התיקים על המיטה וקורסת אל הכורסה המוכרת בסגנון
וולטיר. צלילי הפסנתר מגיחים אל אוזניה טריים מכור מחצבתם,
עדינים ואיטיים. היא מתמכרת לאקורדים הפותחים שמקדימים מנגינה
עצובה. ללא זיכרון היא מתמסרת לסערה הנבנית אט אט מעשה ידי אמן
ואז שוככת בהדרגה אל תוך אותם אקורדים ומנגינה. אוטו חוזר על
אקורד הסיום ארבע פעמים, ליבו פועם במהירות בקרבו והוא חש
התעלות מיוחדת. בזווית עינו הוא בוחן את השתקפות השראתו על לוח
הפסנתר. אניה מוחאת כפיים ומשבחת בהתלהבות ובאותה פתאומיות
מדליקה לעצמה סיגריה וכבה בעצמה, עייפת גדולה ניחתת עליה
ומתחשק לה לישון.
אוטו יושב על הכסא ממולה ומחשבותיו מתרוצצות במהירות. מראש
החליט שליל שובה יהיה הלילה בו ינסה לנשק אותה אבל הוא מרגיש
את עייפותה הכבדה ואינו רוצה לכפות עליה מצב לא נעים שכזה וטוב
לו כל כך אפילו רק לראות אותה. אוטו משחק בבלוריתו הצהובה
ושואל ברוב התחשבות אם היתה רוצה שילך מפאת העייפות שהיא חשה.
אניה ברוב אכזריות משיבה לו: "כן, מוטב שתלך". היא לא קמה
לחבקו, רק שולחת לו את ידה למגע וחיוך עייף אך מכיר טובה. דלת
החדר נסגרת אחריו וממרחק נשמע צליל טרטור המנוע המוכר מתרחק
בשבילים ונעלם. היא מקשקשת קווים וצורות על דף נייר משך זמן
מה, בוחנת את יצירתה ועוטה לגופה פיג'מה. במיטה שלה, היא
יודעת, לא יעכירו החלומות את שנתה.

ריצ'ארד מתעורר מכורבל עם בחורה עירומה במיטתו. השחר כבר ניתן
בכול. הוא נחלץ בעדינות מזרועותיה ומאפיל את הוילונות, מניח את
תמונתה של מרגריטה במגירה כמחביא דבר מה ומכסה את הבחורה
הנעימה למראה המחייכת ענוגות מתוך שנתה. אבריו קלים עליו פי
כמה מכול יום אחר לאחר שתשוקה עוררתם ויצרו שכך. ריצ'ארד מתקלח
במים קרים וחש בחיוניות מפעמת בו, כמו מחשבותיו יכולות לשייט
חופשיות לאחר ליל האהבה הבודד. הוא מגלח את זיפי זקנו בתער חד
ועוטה על עצמו בגדים נאים ונוחים שלא לבש זה מכבר ואז יוצא את
הבית.
ג'מבו נובח לעברו ומתקדם נכחו, הוא לא הבין מדוע מתעכב בעליו
משגרתם הקבועה. הוא מלקק את הידיים הגדולות בחיבה וזוכה לשחרור
מהרצועה החונקת. שניהם נחפזים במורד הגבעה, הולך השניים בעקבות
הולך הארבע הנמרץ. יום יפה בחוץ ולב השניים עולץ עליהם.
ריצ'ארד פונה לשדה שזה זמן רב לא נקלע אליו וג'מבו בעקבותיו,
הכלב מרחרח את עקבות כלבות השכונה ובעליו מתפתה וקוטף פרח לבן,
פרח אדום ופרח צהוב בלי שידע את שמותיהם, ואוסף לצרור בידו. הם
חוצים את השדה וממשיכים בדרך. ריצ'ארד משליך אבנים למרחק
וג'מבו הצייתן משיבם. כך הם מגיעים לפארק.
ריצ'ארד מחפש כמתוך הרגל את הנערה הבלונדינית אבל היא נעדרת.
בדלי סיגריות מעוכים למרגלות המקום שתפסה אבל הפארק ריק מאדם
וריק מכלבים. ריצ'ארד מתיישב על הספסל וחושב, "ואולי מרגו שכבר
אינה בחיים באה לבקר, ראתני בעיצבוני ושלחה לי את אן זו להרגיע
את מכאוביי?". הוא קורא לג'מבו להתקרב על מנת לסלק את אלו
המחשבות, מלטף את כרבולתו ומשליך לו אבן. זו חוצה את הגדר
והלברדור נעלם בעקבותיה. ריצ'ארד מחפש בעיניים מבוהלות רוחות
רפאים שיראו לו את הדרך. הוא מאזין לשירתם הצלולה של הקיכלים
ומועך באצבעותיו את גבעולו של אחד הפרחים שהחזיק, ידיו
מתלכלכות בירוק והוא מקלל את הטבע. ג'מבו שב ומופיע האבן
הנשכחת בפיו, "כלב טוב", ריצ'ארד משבח וקושרו ברצועה. הוא
מוליכו לבית וקושר אותו בחצר.  
"בוקר טוב", מודיעה אן לעומתו, לבושה רק בחולצה מחולצותיו
ומסמנת לו לשבת מול שולחן מלא כול-טוב בביתו שלו. הוא סוקר את
עליצותה ומשתכנע סופית שכוונתה של מרגריטה עומדת מאחורי הכול.
מאותו רגע ואילך לא ישאל עצמו שאלות קשות לגבי רצונותיו ולגבי
האישה החדשה במיטתו, רק יניח לדברים להתפתח כרצונם.

איתמר מדמה שמת ועלה לשמיים. שדות ירוקים נקיים מאדם פזורים
למרגלותיו ובהם הדשאים שכה אהב, הוא רץ לקראתם ורגליו קלות,
הוא מזנק אל בין גבעולי הענק ונשאר תלוי באוויר מעליהם. בפליאה
הוא מגלה שהוא מונח ללא בגדים ואף מוזר מזה, אינו חש כל בושה!
עמליה מרחפת מעליו עולצת להבעות פניו, כנפי מלאכים לה במקום
זרועות והילה קורנת מעל ראשה, ענן צחור מכסה על מבושיה. איתמר
מנסה לתפוס ברגלה אבל היא גבוהה מידי, הוא קורא לעברה אבל היא
אינה שומעת, רק מוסיפה וצוחקת כאילו העולם הוא מין בדיחה
מוצלחת שכזו. איתמר נעלב ורץ ממנה והלאה, בריצתו הוא מדלג מעל
נהר, נכשל, ומתרסק לתוכו, צונח במפל של מים לוהטים לקרקעית
שכולה עצמות ודגים משונים. הוא מתעורר מאחורי הגה מכונית, נוסע
במדרון במהירות מטורפת ובחורה שחורת שיער, עירומה למחצה
ומסוממת, שפעם אהב, מנסה לחבקו כל העת. הוא מניח יד אחת עליה
ומאבד את השליטה במכונית, מפספס את הסיבוב החד ושניהם מתרסקים
מהמצוק.
איתמר פוקח עיניים מבוהלות. החושך סביבו מוחלט והוא לא יודע אם
עיניו פתוחות או שכלל אינו מצליח לפתוח אותן. הוא מוציא יד אחת
מחוץ לשמיכה אבל הקור השורר בחוץ מונע ממנו כל תנועה נוספת.
הוא ממשיך ושוכב בעיניים פקוחות ללא תנועה, השלפוחית המלאה
מציקה לו והוא יודע שלא יוכל לשוב ולהירדם ומצד שני הוא מפחד
שההליכה בקור והאור החזק שייאלץ להדליק יקלקלו גם כך את החזרה
לשינה וישאירו אותו לחשוב מחשבות. תמונת החלום האחרון בשרשרת
הארוכה ברורה לו עד כדי אימה. איתמר מפחד לגלות שעדיין הוא
שומר על רגשות ישנים, הוא מפחד ממה שהחלומות אולי מנסים להגיד
לו. בידו שכבר ממילא מחוץ לחמימות הוא מקרב את השעון. השעה
חמש. עכשיו נוסף עליו גם הפחד שהשחר יעלה עוד מעט ויהיה עליו
להתחיל את היום בתחושה המעיקה הזו. איתמר רוטן, מדליק את הנורה
ובמאמץ מתרומם. מימיו ניתזים ברעש אדיר וממושך והוא צולע בחזרה
אל המיטה.
גם כנגד רצונו הוא חושב על קשריו הקודמים, על הבחורות שלפני
עמליה שאהב בכל מאודו. הוא שמח לגלות ששום מטעני רגשות
וגעגועים לא נותרו בו לאף אחת מהן, והוא אוהב בלב שלם רק אותה.
אבל רצון סתום לגרום לשחורת התלתלים איזה מושג לגבי מה שהחמיצה
עדיין מפעם בו. האם זוהי רק הגאווה בקרבו?.
איתמר מצית סיגריה. זוהי הכרזת כישלון צורבת על הסיכוי לתפוס
איזו שינה אבל הוא קורא תיגר על המחשבות. טעמה מר בפיו והוא
בולע רוק. במקום לחשוב כול מחשבה של ממש הוא מוצץ את העשן
ונזכר בתמונות מן העבר: ים כינרת של צבעים ונשיקות, עיניים
גדולות ושקיעות. טעם עשן צורב וטעם המים המתוקים הנצמדים לעור.
חיבוק קרוסלה בתוך המים והרבה יופי פשוט.
איתמר מכבה את הסיגריה בזרם מים, משליך את הבדל וחוזר לשכיבתו
הקודמת על המיטה. לשונות אור מלטפים את החדר, איתמר עוצם
עיניים בחוזקה ונרדם.

אוטו מזנק ממיטתו. שחר אדום עומד גבוה בשמיים והוא יודע שהוא
באיחור לאוטובוס. הוא שוטף את גופו בזריזות, לובש חולצת טריקו
שחורה ומכנסי ג'ינס, קושר את שרוכי הנעליים ונחפז החוצה. הוא
חוצה את העיר במבט מנומנם ובצעדי ענק, יודע שלא יימלט מנזיפה
נוספת.
קואן, אחראי המשמרת הקפדן, עומד סמוק לחיים בשער המפעל, הוא
צועק על אוטו שמשפיל מבטו לקרקע וממתין שזעמו ישכך. קואן מגדף
בלהט ומפיו ניתזות טיפות רוק הפוגעות בפניו של אוטו. אחר הוא
דוחף אותו פנימה. במפעל הענק, שרוחש ככוורת דבורים, מחייך אוטו
למכרו במחלקת התכנון ומדפיס כרטיס. אחר כך הוא מתיישב במקומו
מאחורי המכונה הגדולה ומתחיל לארוז מסמרים, ארבעים וחמישה בכל
שקית ניילון אטימה.
לודוויג ואן בטהובן, אידיאל החיקוי שלו, הולם במכות טימפאני
באחת מסימפוניות הפאר שלו. אוטו מאזין בריכוז רב. הוא משתדל
לשכוח את העבודה בה עסוקות אצבעותיו ולדמות שהוא עומד בהיכל
הקונצרטים של ברלין ומסביבו תזמורת הנשמעת לרצונו. הוא רואה את
אניה בשורה הראשונה אבל מנסה לדחות את המחשבות עליה לזמן מאוחר
יותר, הצלחתו חלקית בלבד.
כשהשעון הגדול מצלצל אוטו מדדה בעקבות כולם אל חדר האוכל. הוא
עומד בתור ומקבל בצלחתו נתח שניצל, פירה וכמה ירקות. פנים
מוכרות הוא לא מאתר באולם והוא נודד לקצה, מתיישב לבדו ליד אחד
החלונות. בסכין ומזלג הוא חותך ואוכל את ארוחתו ומביט ברוב
קנאה בדשאים הנרחבים מחוץ לחלון, "אם רק הייתי יכול לחמוק, כמו
שהיינו עושים בבית ספר..." ומיד מסלק את המחשבות מליבו, מדמה
לנגדו את הוריו המאוכזבים מרצים לו על חובותיו ועל אחריות מיד
לאחר שיגלו ששוב פוטר.
גשם טופף על גגות הפח, אוטו אורז שקית אחרונה בחטף, מדפיס
כרטיס ויוצא את הבניין השנוא. בדרך לתחנת האוטובוס הוא נרטב
כולו אבל לא אכפת לו. ידיו טמונות בכיסי מכנסיו, הוא שורק
מנגינה שצצה בראשו ומדדה כמוקיון.
בחדרו הוא סוגר את הדלת, מסיר את כיסוי הפסנתר ומתענג על השקט
המוחלט הנוצר על רקע צליל הגשם. הוא מחכך את ידיו זו בזו
וממתין שצלילי המכונות יגוועו בתוך אוזניו ואז הוא מנגן אקורד.
האקורד הראשון לפתטית של לודוויג. ברוב הנאה הוא ממשיך מתוך
זיכרון התווים עד שאצבעותיו מחליקות בקטע טכני קשה והוא עוצר,
הולם בקלידים ומתחיל שוב. מהסלון עולה צעקת אביו ואוטו עושה
עצמו כלא שומע. פעם נוספת הוא נתקע באותו קטע עצמו. בייאוש הוא
מכה בקלידים, מבצע שניים-שלושה תרגילים טכניים, מחזיר את
הכיסוי למקומו ומתיישב בכורסה. האורות בחוץ כבר דועכים וגשם
עיקש עדיין יורד. אוטו מעביר אצבעותיו בשערו וחושב על אניה.
מנחם אותו לדעת שהיא נמצאת קרוב. "אם רק יכולתי לגרום לה להבין
שבאמת נועדנו אחד בשביל השני", חושב לעצמו.
זה באמת יותר נוח להתגעגע ולחשוב עליה מאשר להתגבר על המכשול
ביצירה, על עצבנותו בעבודה או על בדידותו.
אוטו אוזר כוחות ומחייג את המספר השגור בזיכרונו. הוא מכחכח
בגרונו ועוטה את גון קולו העדין ביותר. אניה עונה בטון עסוק.
אוטו שואל: "מתחשק לך לעשות משהו כשאת מסיימת?". והיא עונה:
"כן, אפשר", ומבטיחה להתקשר אחר כך. בליבה היא חושבת: "אין לי
כבר כוח לכל זה". אוטו מתעודד מתקוות הערב ומניח במערכת
רביעייה של המאסטרו. הוא עוצם את עיניו ושוגה במחשבות כיצד
יוכל לכבוש את ליבה של אניה.

4
טיסה 436 מפראג לתל-אביב, שאיתמר נמנה על נוסעיה, מאבדת גובה
ומתקדמת לעבר מסלול הנחיתה. על אף מיטב פלאי הטכנולוגיה מורגשת
איזו מתיחות באוויר, כאילו הקהל מחזיק אצבעות שדבר לא ישתבש.
איתמר מביט בכמיהה בלשון החוף הצרה עמוסת האורות - היא ארצו.
הוא סוגר כרך של טולסטוי ומסדר את חפציו. על אף חוסר
הפטריוטיות שלו הוא שמח לחזור הביתה ולא רק בשל הגעגועים
המאכלים את חזהו. אוזניו נהנות לקלוט שפה מוכרת לאחר שהתרגלו
לא להבין את המלים המתרוצצות סביבן.
קצין הביטחון מקריא הוראות בטיחות באנגלית ובעברית והנוסעים
חוגרים חגורות. המטוס הענק מרקד ומיטלטל אנה ואנה, דיילת בשיער
חום קצר מרגיעה ומחייכת. איתמר מרגיש את האוויר נמתח ונקרע
מתחת לרגליו ואז את פגיעת הגלגלים באדמה. הנוסעים מוחאים כפיים
כשהמטוס מאט בהפגנת שליטה, כמו לאחר קונצרט מוצלח או אולי
תערוכה של קידמה ואיתמר חוזר להתבייש במוצאו. בתור-לא-תור
נדחקים כולם דרך היציאה, דרך הבדיקות הביטחוניות הקפדניות ודרך
השערים. בחוץ חם ולח והאוויר עומד על מקומו. נהגי המוניות
פולטים עשן סיגריות בפניו שעה שהם מתמקחים איתו על המחיר.
איתמר נכנע ומעמיס את מזוודותיו בתא המטען, מחכים לנוסעים
אחרים ויוצאים לדרך.
כמו מתעורר מחלום הוא מביט מתוך המונית הדחוסה בתל-אביב
הנגלית, קרה והמונית, בחיפה ובקריות הנידחות ביותר ומצב רוחו
הולך ומתקלקל. רק מחר יוכל לפגוש בעמליה, וגם אז רק לשעה או
שעתיים לא מספיקות. מהר מידי הוא נזכר בכול מה שהשאיר מאחוריו
באמת, הסיבות שבגללם הזדקק לחופשה הארוכה. הרעש והגסות, החום
והאפרוריות מכים בו במהלומה ניצחת והוא מגלה שגם לארץ צריך זמן
להתרגל.
איתמר מזהה את עכו מתוך שרעפים, "הבית כבר קרוב", כאן הוא נכנס
לטריטוריית הזיכרונות 'שלהם' והנופים מציפים את ליבו באושר,
כשלפתע אהובתו מצטיירת בשר ודם במקומות בהם היו תמיד יחד.
הוא מוצא את צרור המפתחות המוכר בתחתית תרמילו ופותח את הדלת.
כלבה וחתולה מזנקות לעברו, זו נובחת ומכרכרת סביבו ברוב המולה
וזו מתחככת בתיקים ומגרגרת. על השולחן פתק מההורים: "ברוך הבא.
הלכנו לישון". איתמר מוצא את חדרו ממתין מסודר באופן בו עזב
אותו לפני שלושים ימים. הוא מתרסק במיטתו האהובה, משליך את
בגדיו למרחק ומנסה מזלו בשינה ביתית.

רב-סרן בדימוס אלפרד שוסטוב יוצא את ביתו שבנה במו ידיו. שמש
עמומה מאירה את השמיים ואלפרד חוצה את רחבת הקרח בדרך אל
השביל. בקנדה זה נחשב יום ממוצע, חמש מעלות מתחת לאפס. לאחר
שלושה ימי סופה חדל הבוקר השלג מרדת. אלפרד במעיל דובון וכפפות
עור מסמן לשכנו היחיד לשלום, אחר הוא ניגש אל תיבת הדואר
ופותחה במפתח מיוחד. על רקע חשבונות החשמל והמים ודואר הפרסום
מתבלטת לעיניו מעטפה כחולה ללא כתובת שולח וממוענת, 'לכבוד
אדון וגברת שוסטוב'. בסקרנות של איש צבא מסיר אלפרד כפפה אחת
מידו המצולקת, הוא קורע את שפת המעטפה ומריק את תוכנה. הוא
מניח משקפי קריאה זעירות על חוטמו הגרמני וקורא בליבו:
"אמא ואבא היקרים!
לא יצא לי לכתוב לכם זמן רב ועל כך אני מצטערת. אני מקווה
שהכול טוב בחווה, שכולם בריאים, שלמים ומאושרים ושויקטור לא
גורם יותר מידי צרות.
הייתי עסוקה מאוד בזמן האחרון ולכן לא התקשרתי, הרבה עבודה
במשרד וכו'. אבל עכשיו תשמחו לשמוע שאני בפראג ושמצאתי את הגבר
עמו אתחתן. קוראים לו ריצ'ארד. הוא בריטי-יהודי ביישן אבל
מוכשר, הוא מבוגר ממני בכמה שנים אבל אנחנו מסתדרים מצוין. אני
בטוחה שימצא חן בעיניכם.
בכל אופן, פראג מקסימה. מצאתי עבודה במשרד טיולים מקומי זהה
לזה שעזבתי, התנאים טובים והתשלום לא רע. אני בעיקר עסוקה
בעיצוב הבית המשותף שלנו, מנסה להכניס בו קצת אור.
אני מזמינה אתכם לבוא לבקר ובגלל שאני יודעת עד כמה אבא שונא
טיולים בטח נגיע בסוף אליכם.
מקווה שהסתיו טוב אליכם שם בהרים, מתגעגעת המון, בתכם האוהבת,
אן".
עיניו של אלברט יוצאות מחוריהן, הוא מחזיר את הנייר למעטפה
ועוטה בחזרה את הכפפה. צמרמורת איומה אוחזת בו רגע לפני שהוא
מתמוטט על השביל הקפוא ומתעלף. אשתו מרימה קול זעקה כשהיא
מבחינה בו מחלון המרפסת. אמבולנס אוסף אותו והוא מאושפז בחדר
המיון עם אירוע לב מתקדם. מצבו קשה אך יציב.

עמליה עוטה את המדים הלבנים ואת תג השם וניגשת לטפל בחולים
הרבים. במסירותה המלאכית היא נדמית צעירה מכפי גילה, או ליתר
דיוק בת-בלי-גיל. העובדות לצידה קוראות לה 'חמודה' ומשלחות
אותה למשימות הקשות ברחבי בית החולים הענק ועמליה בנאמנות
נחפזת לדרך לעשות עבודתה על הצד הטוב ביותר. היום הזה היא
מפגרת אחר העומס. ראשה סחרחר עליה, בקושי הצליחה לישון שינה
הגונה בלילה ולמצוא תיאבון לדבר מלבד ממתקים. היא חלשה ומצליחה
לחשוב רק על אהובה שחזר הביתה ועד כמה היא משתוקקת לראותו.
עמליה נחפזת בין המחלקות השונות, מחליפה מצעים כאן, מחלקת
תרופות פה, מחייכת שם, מסבירה בסבלנות סוג טיפול מיוחד לחולה
זקן שביקש. היא נמצאת בכל מקום ובכל זמן, תמיד מסבירה פנים
לכולם, רגליה כואבות עליה וחומה גבוה אבל היא אינה מתלוננת.
היא אפילו מעודדת את סוניה כשזו קובלת על בעלה הלא-מתחשב
שמתנהג אליה בגסות רוח. עמליה סובלת הכול ובלבד ששעת הצהריים
תגיע כבר והם יוכלו להתראות. בהפסקה הראשונה היא מתקשרת אליו.
- Mi amour!    - אהובתי!    - בוקר טוב, מה שלומך?    - בוקר
טוב, מצוין, מצפה כבר לראות אותך... איך את מרגישה?    - טוב,
טוב מאוד. הראש קצת כואב לי, מרוב ציפייה לא יכולתי לישון,
חושבת עליך כל הזמן... תבוא לאסוף אותי בארבע?    - אבדוק אם
אין לי משהו יותר טוב לעשות, המממ... כן! בתנאי שתשמרי על
עצמך.    - מבטיחה. אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך?    - נראה
לי... קצת פחות ממני.    - לא נכון. נפגש?     - כן, בתנאי
שתגיעי.
עמליה מחייכת לעצמה. היא מאושרת על האהבה שנפלה בחיקה. היא
מתפללת לאלוהים ברום שמיים שכך תמיד יהיה ואז נחפזת לחזור
למלאכתה.
השעות הרבות חולפות לה בטיסה קלילה, כאב הראש שוכך ובמרץ רב
היא משרתת את החולים והרופאים. כשהשמש עומדת במרכז השמיים היא
יודעת שהגיע הזמן.

אניה מציתה ג'וינט חרוט ענק. הריח המשכר ממלא חיש קל את חדרה
הצפוף. אניה משתעלת ואומרת, "זה טוב", אוטו מחייך אליה מפינת
החדר וסוקר אותה ברוב ריכוז, כיצד היא מוצצת את העשן הסמיך
בתאווה ואז מפזרת אותו בחלל החדר ברוב עדנה. הוא מפעיל דיסק של
שופן במערכת וכשמגיע תורו נוטל ממנה את הג'וינט. ענן של עייפות
פושה בחדר, העשן עושה את שניהם כבדים ואיטיים. אניה מתנועעת עם
גלי המוסיקה, היא אוהבת את הדיסק שקיבלה במתנה מאוטו ורגלה
טופפת על הרצפה בהתאמה, מממשת את רצונה לרקוד.
"על מה את חושבת?" שואל אוטו ברוב סקרנות ומעביר לה בחזרה את
הסיגריה המתכלה. "על המוסיקה", משיבה אניה. מבטה תועה מעיניו
אל החרוט ומשם אל הציור שעל הקיר. אוטו כמנהגו נועץ מבטו
בעיניה."את אוהבת את המוסיקה?", שואל, כמרגיש שאניה חומקת אל
עולמותיה הבדיוניים. "מאוד", היא משיבה בקצרה. לרגעים מספר
שניהם מתערפלים וכשהחום צורב את אצבעותיה של אניה כתזכורת היא
משיבה לו את סוף הסיגריה. אוטו מוצץ את הקצוות, מכבה אותה
במאפרה ומתמרח על כורסתו. הם שוכבים שקועים ללא ניע עוד מספר
דקות עד שהנוקטורנו מסתיים. "אולי תנגן לי משהו?", מציעה אניה
במתק שפתיים. "ומה היית רוצה שאנגן?" היא חוככת בדעתה זמן מה
ואז משיבה מעורפלות, "משהו עם קצב. משהו חי! נראה לי ששקעתי
מידי בעצמי...". "בטהובן?", מציע אוטו. "מה שתרצה". אוטו
מתרומם בקושי ממקום מושבו הנוח, הוא מסדר לעצמו את הכסא ומחפש
ריכוז בשקט. הפעם זהו תורה של אניה להביט בו בהערצה. נגינתו
תמיד משמחת ומרגיעה אותה ואין דבר שהייתה רוצה יותר מללמוד
לנגן, אבל היא חסרה את המשמעת הדרושה לכך. אוטו מתחיל סונטה
מוקדמת של לודוויג, מאלו הקלות יחסית. הוא פותח ברצף של שאלות
ופתרונות וסוחף משם אל ליווי קצבי ומנגינה עממית שחוזרת
בווריאציות מספר פעמים. הוא מתמכר להיסחפות ושוכח מהכול סביבו,
רק המוסיקה חשובה. עיניו נעוצות בקלידי הפסנתר, בלוריתו הזהובה
מרקדת בחשיבות ואצבעותיו ממהרות לקלידים הנכונים. את הטעויות
הקטנות הוא מעלים מהאוזן ומתרכז ביצירה כשלם. אניה נישאת
בעקבותיו. היא מדמיינת נופי יערות ואגמים שראתה בטיולה ומתפעלת
מכנותה של המוסיקה. כשמסתיים הפרק הראשון היא מוחאת כפיים אבל
אוטו מהסה אותה וממשיך, אל פרק איטי וקסום ומשם אל הסיום
המרשים.
אניה צוחקת במלוא פורקן, זהו הצליל שמשיב את אוטו מנבכי
המוסיקה אל הקיום בהווה. בטהובן משפיע עליו כטריפ שליטה ולאחר
הביצוע המוצלח הוא מרגיש שהוא מסוגל לכל. אניה בוחנת אותו שעה
שהוא מתיישב בסמוך אליה, נועזות תנועותיו מרתיעה אותה וכחיה
הנתקלת ביריב החזק ממנה היא נסוגה מפניו אל הפינה. אוטו לוכד
באצבעותיו בתנועה נוקשה את פרק ידה, הוא מביט אל תוך עיניה
המבוהלות ושואל: "ומה מתחשק לך לעשות עכשיו?", החרטה על תעוזתו
הנמהרת מטפסת בתוך דמו אבל כבר מאוחר מידי. אניה נחלצת בתנועה
איטית מאחיזתו ומשיבה בקרירות, "אני כבר די עייפה, נראה לי
שאלך לישון". אוטו עוטה את מעיל הגשם האפור שלו ומתרומם.
לחיבוקה לא יזכה כבר בערב האומלל הזה והוא מסתפק ב'ביי' יבש
ומהלך באברים כבדים אל הדלת. הוא מרגיש את עיניה המאוכזבות
נעוצות בגבו, מחפש מילים שיהלמו את המצב, הוא נעמד לרגע קפוא
במקומו. אין כאלו בנמצא ואוטו פותח את הדלת, מוציא גופו החוצה
וסוגר אותה מאחוריו. רק בדרך למכונית ימלמל אגב דמעות, "אני
מצטער אניה, אני אוהב אותך", וירגיש באהבתו כבמחלה המרחיקה
אנשים מפניו. אניה תישאר שרועה בפינת המיטה לעוד זמן מה, היא
תחוש עצבות כשתשמע את המנוע המוכר מתרחק בשבילים ותחשוב לעצמה,
פעם אחר פעם, "אין לי כוח, באמת שכבר אין לי כוח", כאילו יש
בכך כדי להועיל או לגרוע ממשהו. כשהאור סביבה ידעך היא תפתח
בקבוק של יין ותריק את מחציתו בלגימות קטנות ומדודות אל קירבה,
עד שתצליח לחמוק מבין מחשבותיה אל מלכות האין הדוממת.

באחד מדיוניו עתירי החוכמה של סוקראטס הוא מזכיר אגדה מלאת חן
שתוכנה כדלהלן:
בימי קדם היו בני האנוש בעלי ארבעה ידיים, ארבעה רגליים ושני
פרצופים, אחד מביט לכל עבר; אחד פני גבר והאחר - אישה. והם
שומרים זה על גבו של זה ומשלימים אחד את השני במלאכת הכפיים,
במלחמות ובמעשה הרבייה. בני האדם של הימים ההם היו חזקים מאוד
ובשל כך גדלה גאוותם וגילו חוצפה כלפי האלים ולא היו מפחדים
מדבר.  האלים הגדולים שעל האולימפוס, שפחדו לאסור מלחמה על בני
האנוש החזקים וכעסו על יהירותם הרבה, פנו לזאוס לעזרה. אב
האלים החליט להענישם בכך שיפריד אותם לשתי בריות נפרדות, האחד
זכר והאחת נקבה, גוזר עליהם בכך את החולשה הברורה של שני גפיים
ומיומנויות נפרדות, זה למלחמה וזו להולדת ילדים, ואת הגורל
לחוש בכל ימי חייהם חסרים דבר מה בסיסי כמו איבר מאיבריהם, באם
מצויים הם בנפרד ולא בזוג.

איתמר ועמליה ישובים על אחד הסלעים בשערי הים. המקום מבודד,
ללא אדם. רוח קרה נושבת ושמש נמוכה נחבאת מאחורי ענני ערב.
איתמר ועמליה מתחבקים מלוא הגוף, לשונותיהם נפגשות והם מרגישים
תחושה הדדית: כאילו שבו ומצאו דבר מה שחיפשו מאז ומעולם. הם
מביטים כגוף אחד בעל שני פנים בשקיעה הקסומה הנפרשת לפניהם,
השמש שולחת קצות קרניים מבעד בקעי העננים והמים נצבעים בכל
גווני הירוק והכחול. השמש חודרת מתחת חומת העבים ויוצרת מעליה
מסרקים מעוגלים של לבן מעוטר בתכלת, אחר היא שוקעת מתחת לפני
הים ומותירה ארץ סגולה ומתקדרת.
שני כלבים מופיעים יש מאין. דרך לצון נכנה אותם הרמיאס וארוס,
אל המזל ואל התשוקה, רטובים עד לשד פרוותם הם מזנקים על הזוג
השרוע ברוגע ומלקקים אותם בלשונות גדולות. איתמר מחלק להם
ליטופים בשפע ועמליה מסרקת את פרוותם. הם מתיישבים בסמוך על
החוף, מספיק רחוק בשביל לא להפריע לשני אלו. ארבעתם סוקרים
בדומייה את הים ההולך ומתקדר.

30 לספטמבר, קלוקוצ'נה, צ'כיה