המראה היא חברה שלי. החברה הכי טובה. היא תמיד מספרת לי את
האמת, גם אם אני לא תמיד רואה אותה. משום מה, אני אף פעם לא
רואה אותה. אני רואה רק פצעים.
אני לא רואה כשאני מסתכלת במראה ורואה את פניי קלופות, אדומות
ומדממות. עמדתי. נשענתי כהרגלי על השיש. והתחלתי לקלף. לפוצץ
את הפצעים הסוררים עד זוב דם, לקלף את העור המיובש שכבר מת
מזמן. במשך חצי שעה או יותר.
מסיימת. מתרוממת. מסתכלת. נגעלת.
ואמא באה. רואה את השאריות של עורי המת על השיש, קרוב למראה.
את פניי האדומות מדם וזיעה ומתחילה לצרוח עלי. אני משחיטה את
פניי היפות. יהיה לי עור מלא בשקעים וחורים וצלקות. בחורים לא
ירצו אותי. אני צורחת בחזרה. שתעזוב אותי בשקט. היא לא מבינה
כלום.
אמא הולכת. אני נשארת מול המראה. שיערי מתולתל ופרוע. גופי
נראה לי ענק. פניי פני צלקת. אדומות כאש. דם נוזל לי מהסנטר.
ועיניים קרועות לרווחה. כמו חיה פצועה.
אין לי קורבן קטן של הרס עצמי, כמו כסיסת ציפורניים או תלישת
שיער. הפנים שלי הן הקורבן. במשך היום הן מכוסות במייק אפ, מה
שבקושי מסתיר את המאבק עם העור השמן והמצולק. אני לא יכולה
לחייך. הצלקות נמתחות ומכאיבות. אין לי שקעים. רק צלקות
וקרעים. ובלילה הפנים יבשות, מתוחות אחרי קרם הלחות. לא עולה
בדעתי משהו יותר כואב מזה. ובבוקר זה לא נעלם. זה אף פעם לא
נעלם.

והכל בגלל מילה רעה. בחור שעזב. חברים. מכרים. הערות. צעקות.
צרחות. עצבים.

עצבים על כלום.

אצל אחרים זה סמים, שתייה, כל מני כאלה. אומנים מיוסרים
בסטייל.
אני שונאת מחטים ובירה.

אצלי זה הפצעים.