החיוך של טל לא קמל,
וברוך מחייך אלי מהירח.

הוא אדום,
הירח.
כנראה ספג את דמם הצעיר
של החברים של החברים שלי,
ועכשיו הוא שוקע,
כבד ועייף
מאחורי גדרות התיל
של צבא ההגנה לישראל.

החיילים שמשחקים כדורסל
לא מבחינים בו,
בחיוכו המר של הירח.
גם לא החברים שלי,
שממהרים להתקלח
ולישון.

הבד הירוק והנוקשה הזה
מקהה לא רק את היכולת לכאוב,
הוא אוטם אותנו מהכל,
כמו שקית פלסטיק חסינת-רגשות,
סגורים בואקום.

מתעסקים בצד הנוח והמוכר של המוות-
בניחומים, בבכי,
בנרות.
לא יכולים לחוש
איך אפילו הירח אדום וכואב
על כל המוות הצעיר הזה.

רק אני
והסיגריה שמתכלה בין אצבעותי
מלווים אותו,
כשהוא טובע,
מותש
למראה העתיד היפה הזה,
תנופת החיים הנהדרת הזאת,
נשרפים
כמוהו,
רחוק ממני,
אבל כל-כך קרוב
ללב שלי.