שתי דקות לשמונה, אני וחבר שלי ממהרים להספיק לסרט. עמדנו בתור
לקופה ואחרי שעקפו אותנו שלוש בנות קטנות וחצופות הגענו
לקופאית. 35 ש"ח היה המחיר של הכרטיס! ממש מוגזם, ועוד באמצע
השבוע. על הכרטיס היה רשום שהסרט מציג בשמונה וחצי. אבל חבר
שלי בדק לפני שיצאנו מהבית ואמר לי שהסרט מציג בשמונה. כנראה
שהוא טעה... קנינו את הכרטיסים ונשארה לנו חצי שעה לבזבז. הוא
החליט שהוא רוצה לקנות תקליט. תקליט? מי קונה תקליטים היום?
הוא אמר לי משהו על האיכות אבל לדעתי האיכות היא כל כך קרובה
לדיסק כך שאוזן אנושית לא תבדיל ביניהם. הגענו לחנות דיסקים,
הוא בחר את התקליט ושאל אותי אם יש לי כסף אחרי ששילמתי על
הכרטיסים (70 ש"ח!! הגנבים האלה...). נתתי לו שטר של 20. הוא
ראה שאין לו מספיק כסף אז הוא ביקש ממני את המפתחות לאוטו. הוא
השאיר שם את הארנק. שאלתי אותו למה הוא משאיר את הארנק בתוך
האוטו, זה דבר חשוב וכדאי שתמיד יהיה עליך כשאתה יוצא, אף פעם
לא להשאיר בלי השגחה. הוא מלמל משהו והלך לאוטו.
החלטתי לבוא איתו כי לא רציתי לחכות לבד עד שהוא יחזור. חזרנו
לחנות דיסקים והוא התחיל להוציא את השטרות שהביא מהאוטו. הוא
שאל כמה זה עולה. פעמוני אזהרה צלצלו אצלי בראש. המוכרת אמרה
לו את המחיר ואז הוא הבין שאין לו מספיק כסף. "שיט" הוא אמר.
"תחזיק את הכסף, אני כבר חוזר". שאלתי אותו לאן הוא הולך. הוא
אמר לי "לאוטו, נו". "למה אתה הולך לאוטו?" שאלתי. "להביא את
הארנק". והשאלה המתבקשת נשאלה: "לא הבאת את הארנק עכשיו? אתה
לא ממש חכם, אתה יודע?" הפעם נתתי לו את המפתחות וחיכיתי
בחנות. הוא חזר אחרי כמה דקות והביא את כרטיס האשראי שלו. סוף
סוף הסיפור הזה נגמר. הוא קנה את התקליט וביקש את המפתחות שוב,
הפעם כדי לשים את התקליט באוטו. ביקשתי ממנו שישים את זה בתא
מטען. הוא חזר אחרי כמה דקות ונכנסנו לסרט. שאלתי אותו: "השתקת
את הפלאפון שלך?" הוא אמר לי שזה באוטו.
כשחזרנו מהסרט נכנסנו לאוטו. התקליט היה במושב האחורי, הפלאפון
שלו היה על הכסא הקדמי והמפתחות שלו גם. אתם בטח תקראו לו
טיפש, חסר אחריות, טמבל. אני קורא לו "חבר שלי".
חוסר דיוק בשעת ההתחלה של הסרט - די מעצבן, לא? הליכה וחזרה
לאוטו 4 פעמים יותר ממה שצריך. "מי שלא לומד דרך הראש לומד דרך
הרגליים", אמרתי לו. "אני יודע", הוא אמר לי, "אני עשיתי צבא".
כנראה שהוא לא ממש הפנים את זה...

אני שואל את עצמי: "למה הוא חבר טוב שלי? מה הופך אותו לחבר
טוב?" שאלה קשה. איך אנחנו קובעים מי החברים הטובים שלנו ומי
האנשים שאנחנו קוראים להם חברים שלנו רק לצורך יציאות
ובילויים, כשחסרים כמה אנשים כדי למלא שולחן?
לפני כמה שנים הייתי מוקף באנשים שקראתי להם חברים שלי. עם
הזמן גיליתי שהם אינטרסנטים ואנשים פשוט לא חברתיים. ההרגשה של
להיפגש איתם הייתה כמו לסמן וי בשורת המטלות בשבילם. כאילו שהם
מחזיקים באנשים ונפגשים איתם כדי שיוכלו להגיד "הנה, אתמול
יצאתי, היה כיף". אבל זה לא באמת היה כיף, הם לא היו שם, רק
הגוף שלהם היה שם. המחשבות שלהם נשארו בבית על המיטה וראו
טלוויזיה. אנשים ריקניים.
כשהזמן המשיך לחלוף, הבנתי מי מתקשר אלי בשביל למלא חלון של
שעה חופשית ביום שלו. מי לא מזמין אליו אף אחד בגלל שהוא בעצם
לא רוצה שאף אחד יבוא אליו, בגלל שעדיין לא יום שישי וצריך
לצאת. נוכחתי גם לגלות שהיו כאלה שלא התקשרו אלא אם הם היו
צריכים משהו באותו הרגע. זה ממש מעצבן, הניצול הזה. חברים רק
בשעת הצורך. וכאילו שזה לא מספיק, אחד מהם היה ממשיך להתקשר
אלי מדי פעם ולהזמין אותי לצאת איתו אפילו שלא היינו מדברים
בכלל, ולא היינו בקשר כלשהו כבר קרוב לשנה. מה הם חושבים
לעצמם?
כל העמדות הפנים, הצחוק המזויף, בזבוז הזמן והכסף על קניית
מתנות כדי לצאת ידי חובה, לשם מה? בשביל להגיד "יש לי חברים"?
לא.
זה לא צריך להיות ככה. אסור שזה יהיה ככה.
אחרי שסיננתי אותם אחד אחד, החבורה התפזרה. הם כבר לא שומרים
על קשר, ובכלל הפתיע אותי שהחבורה הזאת התקיימה כל כך הרבה
זמן. אבל מישהו אמר לי שהחבורה הזאת הולכת להתפרק, לפני הרבה
שנים. זה היה החבר שלי, ההוא שהלך לאוטו וחזר במשך חצי שעה
בשביל לקנות תקליט. מי היה מאמין?