אני לא יודע איפה לא יודע מתי ולא יודע איך אבל איבדתי את
עצמי. שמתי לב לזה רק ביום הולדת של אחי. הבנתי שאני זה לא אני
ולשלי אין משמעות. ואז הבנתי שאין דבר כזה אני לפחות לא אחד
ששלי. והבנתי את מה שרוב האנשים מבינים רק בגיל 18. שאני חייב
לחפש אחרי אני האמיתי. אז התחלתי לחפש. התחלתי כמובן בבית איפה
שקרוב. הפכתי את כולו. ולא מצאתי כלום. ואז הבנתי שהמצב חמור.
אז התקשרתי למשטרה ותליתי מודעות. אני אבוד כל היודע דבר
להתקשר למספר. אחרי חודשיים עדיין לא מצאו כלום. המשטרה אמרה
לי שזה אבוד. אבל אני לא התיאשתי. הלכתי כמו כולם למקומות הכי
רוחניים שיש. נסעתי להודו לסין הסתובבתי באפריקה. וגם אחרי
שהסתובבתי בכל המקומות וראיתי ילדים נלחמים ותינוקות מתים מרעב
בעוד אנשים אחרים אוכלים קוויאר לא גיליתי מי אני מה אני למה
אני ואפילו לא איך אני. ואז כשנחתתי בנתב"ג אחרי טיסה ארוכה עם
בגדים מרופטים ואפר בשער. ואז אחרי הכל ראיתי אותו כלומר אותי.
מרחף באוויר כמו מלאך. בלי כנפים. הבטתי לו בעיניים. התאחדנו.
זו היתה התחושה הכי מרוממת בחיים שלי. אפילו יותר מכל החומרים
שהשתמשתי בהם במסע. אבל אחרי ההתעוררות והשמחה באה ההבנה
המציאות של הכלום וחסרות  החשיבות. הבנתי סוף סוף עד כמה אני
לא משנה ועד כמה זה לא חשוב אם אני אחיה או אמות עד כמה כל מה
שעשיתי היה סתם. וכל ההבנה וההתפלספות הכו בי פתאום בבת אחת
בלי לשאול ובלי לחכות כמו משאית ענקית שנוסעת לתוכך בתוכך ולא
יוצאת מהצד השני. התחלתי ללכת ידעתי גם לאן. הלכתי למקום בו
הכול יגמר. כי החיים נכנסים דרך הדלת ויוצאים מהחלון. הלכתי
לבנין המשולש. עליתי לקומת הגג וירדתי חזרה בדרך המהירה ובעוד
הרוח מבדרת את שערי הוצפתי באור חזק ומאתי את עצמי במקום שכולו
לבן.

ומכוסה כריות קשור למיטה.