[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מתוך: מלאכים באמריקה
מאת: טוני קושנר.


הדמות הדוברת: פראיור.
פראיור וולטר הוא גבר הומוסקסואל, גר בניו-יורק סיטי ב1985.
לאחרונה אובחן כחולה (לא נשא, חולה) באיידס. הוא גיבור המחזה.
הסצינה הזאת היא  בתחילת המחזה הראשון מתוך שניים. במונולוג
הזה, הוא מדבר לאהובו, בן זוגו  לחיים שגר איתו, לואיס.  

מונולוג מספר 1:

אחד מאבותיי היה קפטן של ספינה שהרוויח כסף מהבאתן של חביות
נפט לאירופה והחזרתה של הספינה מלאה במהגרים - אירים, ברובם,
צפופים צפופים, כך וכך דולרים לראש.
הספינה האחרונה שהוא מילא, עלתה על שירטון לא הרחק מחופי נובה
סקושה בסופת חורף סוערת ושקעה לקרקעית הים. הוא טבע עם הספינה
- לה-גאנד ג'סטה - אך  הצוות שלו לקחו שבעים נשים וילדים בסירת
ההצלה היחידה, סירת משוטים ארוכה שכזאת, וכאשר מזג האוויר נהיה
קשה מדי, והם האמינו שהסירה  עמוסה מידי, הצוות החל להרים
אנשים ולהשליך אותם לים. עד שהצליחו לייצב את הסירה. הם התהלכו
מקצה לקצה של הסירה, מביטים על קו המים, וכאשר הסירה היתה
נמוכה מידי מקו המים, הם תפסו את הנוסעים הקרובים ביותר וזרקו
אותם לתוך הים. הסירה דלפה. מתוך שבעים אנשים, הם הגיעו
להליפקס עם שבעה אנשים על הסיפון.
(הפסקה.)
אני חושב על הסיפור הזה הרבה לאחרונה. אנשים בסירה, מחכים,
מפוחדים, בזמן שגברים שאין בהם מחילה, ללא  חיוך, שאין כל
אפשרות להתנגד לכוחם, גודלם... אולי האדם היושב לידך... אולי
אתה, וללא כל אזהרה, עם זמן רק בשביל  שאיפת אוויר חטופה אתה
נזרק לתוך המליחות הקפואה והחשוכה של מים  סוערים, כדי לטבוע.






סצנה: פראיור מדבר עם באזיל. זה קורה אחרי שהוא רואה את המלאך
בפעם הראשונה, ואחרי שלואיס נוטש אותו.

מונולוג מספר 2:

אז אני מטורף!
כל העולם מטורף, למה לא אני? השנה היא 1986 ויש מגיפה, חצי
מהחברים שלי מתים ואני רק בן 31, כל בוקר מזוין אני מתעורר
וחושב שלואיס לידי במיטה ואני נזקק לדקות ארוכות כדי להיזכר...
שזה אמיתי, זה לא רק חלום נורא ובלתי אפשרי. אז אולי, כן, אני
משתגע!
או אולי אני נביא. לא רק אני, כולנו, כל אלה שגוססים עכשיו.
אולי נדבקנו בווירוס הנבואה. היה שקט. יותר אל תעמול. אולי
העולם גירש את אלוהים מגן עדן, שילח את זעמם של המלאכים. אני
מאמין שחזיתי בסיומם של הדברים. ובגלל שראיתי, אני מתעוור, כפי
שקורא לנביאים. זה נראה לי די הגיוני...





סצנה: פראיור מדבר עם לואיס בפארק, מספר ימים או אפילו שבועות
אחרי  שלואיס נטש אותו והתחיל לצאת עם ג'ו. פראיור יודע שלואיס
לא בזבז זמן  והמשיך הלאה, בזמן שהוא גוסס. בניסיון להגן על
עצמו, לואיס אומר: "הוא רק  חברה! (COMPANY) מישהו להעביר איתו
את הזמן.

מונולוג מספר 3:

חברה. או.
אתם יודעים, בדיוק כשאני חושב שהוא לא יכול להגיד משהו שיגרום
למצב להחמיר, הוא עושה זאת. חברה. כמה נפלא. לא הייתי רוצה
שתהיה בודד!
יש אלפי אנשים בניו-יורק סיטי עם איידס, וכמעט לכל אחד מהם
דואג... חבר, או... מאהב שדבק בהם במצבים גרועים משלי...
בינתיים. כולם קיבלו את  זה, חוץ ממני. אני קיבלתי אותך. למה?
מה לא בסדר בי? (לואיס מתחיל לבכות).
לואיס? אתה באמת פצוע בפנים?
ענה לי! בפנים: פצעים?
תחזור אלי כשאפשר יהיה לראות אותם! אני רוצה לראות כחול ושחור,
לואיס, אני  רוצה לראות דם. כי אני לא יכול להאמין שיש לך בכלל
דם בורידים עד שתראה לי. אז אל תתקרב אלי שוב, אלא אם כן יש לך
משהו להראות!





סצנה: בגן עדן. פראיור קיבל מהמלאך (הנקבי) אפשרות לבחור אם
ברצונו לחזור לכדור הארץ או לא. הוא בוחר לחזור, אך היא
מתווכחת איתו. הוא מגן על החלטתו,  ומשיא עצה למלאכים אם יום
אחד אלוהים, שנטש אותם, יחזור.

מונולוג מספר 4:

אבל עדיין. עדיין. ברכי אותי בכל מקרה.
אני רוצה עוד חיים. אני לא יכול לשלוט בעצמי. אני רוצה.
חייתי בזמנים כל-כך איומים, ויש אנשים שחיים הרבה הרבה יותר
גרוע, אבל...  
את רואה אותם חיים בכל מקרה.
כאשר הם יותר רוח מגוף, יותר כאב מעור, כאשר הם שרופים
וסובלים, כשפשפשים מטילים ביצים בפינות העיניים של ילדיהם, הם
חיים. המוות לרוב צריך לקחת את החיים. אני לא יודע אם זה רק
אצל בעלי החיים. אני לא  יודע אם זה לא אמיץ יותר למות. אבל
אני מזהה את ההרגל. ההתמכרות להיות  בחיים. אנחנו חיים מעבר
לתקווה. אם אוכל למצוא תקווה היכן שהוא, זהו זה, זה הדבר הטוב
ביותר שאוכל לעשות. זה כל-כך לא מספיק, כל-כך לא ראוי, אבל...
ברכי אותי בכל מקרה. אני רוצה עוד חיים.
אלוהים אינו חוזר. וגם אם הוא היה חוזר... אם אי פעם הוא היה
חוזר, אם אי  פעם הוא היה מעז להראות את פניו בגן שוב... אם
אחרי כל ההשמדה הזאת, אם אחרי כל הימים הנוראים האלה של המאה
הנוראית הזאת הוא יחזור, לראות  כמה סבל הנטישה שלו גרמה, אם
אי פעם הוא יחזור, אתם צריכים לתבוע את  הממזר. זו תרומתי
היחידה לכל התיאולוגיה הזאת. תתבעו את הממזר על זה  שנטש. איך
הוא העז!





המונולוגים באנגלית:
http://www.notmyshoes.net/monologues/prior.html








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"כאב זה עניין
יחסי"..






אלברט איינשטיין
הנער על המכות
שחטף בבית-ספר


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/04 4:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה