"הכל מלנכולי ונפלא. אף אחד לא אמר לי שזה יכול להיות כל כך
קל."
- אחרון תושבי הצד המערבי רגע לפני שלקח את חייו בקפיצה
לנמל.

הערב ירד בצידה המערבי של העיר. בשעה זו השמש השוקעת האירה
בכתום דרך קיר הזכוכית וכל בית הקפה הוצף בשקיעה רכה. האורות
עומעמו והמוזיקה הושקטה לכך שנוגנה אך ורק בדמיונו של המאזין.
ברגע זה התחייבו כל הוגי בית הקפה הזה לבלות את הלילה בלימבו
של חיי העיר. הם לא יצאו לבלות ולדפוק את ההגיון, ולא ילכו
הביתה להעביר לילה שקט מול הטלביזיה. חלקם גם יתחייבו לאחר מכן
להעביר את זמנם בלימבו של יום העבודה. לא ילכו לעבוד ולא ילכו
הביתה לישון. הרי הבוקר הגיעה ויש לשתות את קפה הבוקר. כך
מתנהלים הדברים בקפה לימבו ובצד המערבי בכלל.
אך הבוקר לא יגיע ברגע שהשמש תעלה במזרח. הוא ירחף ויהסס
מאחורי חומת גורדי השחקים, ייהנה מאחרונות הזונות שעדיין
עובדות שם לפני שימשיך לצד המערבי. השעה היחידה בה כל העיר
מוארת ללא יוצא מן הכלל היא שתיים עשרה בצהרים.
בית קפה לימבו הוא טיפוסי לסוגו וסוגו טיפוסי לצד זה של העיר.
מערבה לגורדי השחקים מהלכות דמויות מהמציאות שנכחדה בצד המזרחי
ומרכזי הבידור הסוריאליסטים, שפעם נחשבו לנדירים ואף מזויפים,
משמשים להן כבידור. ייתכן שהם עדיין מזויפים, אבל אסור לטעות
שאין הם נדירים. אין אדם אחד שעובד בצידה המערבי של העיר,
לפחות לא במושג העבודה של הצד המזרחי. מתפעלי בתי הקפה נחשבים
לאחד עם המקום אותו מנהלים ואותו אינם עוזבים לעולם. המועדון
או בית הקפה אותו הם מתפעלים משמש סטטוס ומקום מגורים כאחד.
בימים אלו נולדים יצורים חדשים שייעודם ומטרתם לנהל בעתיד את
העסק של אבותיהם למען אלו שתקועים בלימבו אחד או אחר. ישנם שני
סוגי אנשים בלבד בצד המערבי, אלו שתקועים בלימבו ואלו שמפעילים
אותו.
בית הקפה תואר ברבים כפוסט מודרני טרום ביתי. חם דיו כדי לשבת
מבלי להזמין דבר ומנוקר מכדי להיכנס ללא הזמנה מעובד אתו שכבת.
אני הגעתי לכאן דרך מלצרית ששמה סרוויאן. היא עבדה שם מאז
שעזבה את משפחתה בצד המזרחי ולא ראתה אותם מאז. כך כולם בדור
זה. וכמו כולם אפשר לזהות אותה לפי האיפור הייחודי שעל פניה.
הלבן הבוהק, הולך ודוהה לתוך צווארה הלבן בזכות עצמו. שקעי
עיניה שחורים כחלל שבאישוניה ולאורך פניה שרועים פסים אדומים
כדם, דקים ומפוטלים, כאם ראשה נפתח והדם לא מפסיק לזרום. .
הכרתי אותה בבית קפה אחר אליו הוזמנתי. היא הכירה לי את המקום
הזה ומאז כאן נשארתי.
אני מאמין שאני יכול לדבר בשם רוב אוכלוסיית הצד המערבי בכך
שאומר שאף פעם לא התכוונתי להגיע לכאן בכוונה תחילה. סיפורו של
כל אחד משמש כשיחת החולין הראשונה בין שני אנשים שנפגשים והם
יספרו אותו אחד לשני עוד מאה פעמים. אך אחד לא התבייש מעולם
בדרך בה הגיע לכאן. זה בגלל שהנורמות לא קובעות מהי הדרך
הנכונה והלא נכונה להגיע לכאן. הסיפור שלי פשוט ואהוב על ידי
אלו ששמעו אותו. הדבר האחרון שחבשתי עליו בזמן שגרתי בצד
המזרחי היה לעבור את החומה. אני חונכתי על ידי משפחה שדוגלת
בעבודה קשה ומחשבה יוזמת בלבד. לא היה מקום לתהות על דרכי
העולם הלא פרקטים של האנשים בצד המערבי. אבל מדי פעם כן תהיתי
על טבעה של האדמה המתפרשת מאחורי חומת גורדי השחקים, מה אני
מפספס. אבל עדיין המחשבה לעבור את חומת גורדי השחקים לא הייתה
אפילו קיימת. למעשה, לעולם לא חשבתי אותה, גם לא בעת שחציתי.
לילה אחד, כאשר אני וחברי נכנסנו למרחבים הצרים שמתחת לגורדי
השחקים כדי להשיג ל.ס.ד, אחרי שלקחנו אותם בגינת בטון בדיוק
בקו התפר עם הצד המערבי, אני בהזיותיי ריחפתי לי לעברם השני של
הבניינים. בבוקר למחרת התעוררתי על ספסל בצד הלא נכון ולא
מצאתי את דרכי חזרה שוב. לא שבאמת חיפשתי. עכשיו אני תוהה מה
קורה בצד המזרחי. מה עלה בגורל חיפושיי על ידי משפחתי? האם
הכריזו עלי כמת או שחברי הודו שהיו איתי בערב בו חציתי? האם הם
יודעים שחציתי? השאלות הללו עדיין מטרידות אותי לפעמים. אבל רק
מספיק כדי להעביר כמה דקות של דממה. מה שלא יהיה, איני צריך
לחשוש שמה משפחתי תבוא להחזיר אותי לצד הנכון של העיר. הם לא
יעזו להיכנס לכאן. כמו כן גם המשטרה הפסיקה לנסות להחזיר אנשים
שחצו, הם אף פעם לא הסתגלו חזרה לחיים שבצד ההוא. מלבד זה, אין
צורך אמיתי למשטרה כאן. היצורים הגרים כאן סיגלו לעצמם רצונות
וצרכים חדשים שכבר לא דורשים את איסוריי החוק. אף אחד כאן לא
חושק בדבר שתושב בצד המזרחי לא יכול להשיג באופן חוקי. (זו
כמובן הגרסה הרשמית. יש לקחת בחשבון שגם כאן יש סמים שנחשבים
ללא חוקיים, אם המטרה הייתה יודעת על קיומם).

הלילה אנו חוגגים את העצמאות  התרבותית האבסולוטית של הצד
המערבי. עיתון הבוקר האחרון שהתעקש לפרסם את גיליונותיו כאן
משך חזרה את ניסיונותיו העלובים לידע אותנו נגד רצוננו על
השטויות הקטנוניות בצד המזרחי. אנחנו מנותקים קליל
והסוציאליסטים המשועממים נמצאים ברקיע השביעי.

כפי שציינתי קודם לכן את סרוויאן פגשתי חודשיים לאחר שהגעתי
לצד המערבי. לפני שפגשתי אותה החיים כאן היו בלתי נסבלים
והשעמום עבר כל גבול. היא הראתה לי כיצד להתמודד ואף ליהנות
ממנו. הסוד הוא לא לצפות לעשות שום דבר, לא להרגיש אשמים על
חוסר עבודה, לא לתת לחוסר הקיום שמסביב להשפיעה ישירות עלי.
אחד הדברים שאמרה לי שפגשתי אותה היה "יום אחד תצא מהלימבו, זה
לא יקרה מחר או מחרתיים ועלול לא להיות עד שתמות, אך יום אחד
תצא מהלימבו." למען האמת אני לא בטוח כמה המילה "לימבו" לציבור
הרחב של הצד המערבי, ייתכן שאין הם מכירים את המושג הזה כלל.
אבל הוא היה מדויק מספיק בשבילי ומאז הרחבתי אותו בעצמי.
כמו כן גם צינתי שסרוויאן הגיעה לכאן לאחר שברחה ממשפחתה. היא
היחידה שאני מכיר שהגיעה לכאן בכוונה תחילה. אף על פי כן שלא
היה לה מקום אחר ללכת אליו. משפחתה הייתה ידועה מעוד ובעלת
קשרים מרובים וחזקים ובכל מקום אחר היו מוצאים אותה ומחזירים
אותה מייד. איני רשאי לציין את הסיבה שהיא עזבה את משפחתה, אלו
לא הדברים שסרוויאן אוהבת לספר. כל שאני יכול לומר הוא שבינה
לבין משפחתה היו מספר חילוקי דעות אומנותיים בקשר לאפיון המושג
"שחקנית".
גם ציינתי שהיא מלצרית. כנראה המלצרית הכי טובה בתחום. היא
עושה את כל שצריך לעשות ואף הרבה יותר ביעילות יתר. זו כמובן
לא הפתעה גדולה, הרי מלצריות ותיקות וטובות ממנה כבר עובדות
מגיל חמש ואינן יודעות דבר מלבד למלצר, אבל לגילה סרוויאן היא
נערת פלא.  מלצריות מרוויחות חלק משכרן בשרותי ליווי במסיבות.
לאחר יום העבודה הן הולכות להירגע אצל לקוחות לבחירתן שאותם
בוחרות אצל  אדם ששמו סירו. הוא מכיר את סרוויאן אך ורק בגלל
שהיא המלצרית היחידה שסירבה לעבוד אצלו, והוא ממנסה לשכנע אותה
מאז. אבל ללא תועלת. יום אחד הוא ניסה לשכנע אותה להצטרף על
ידי הזמנתה למסיבה של הלקוחות המועדפים, שם חגגו כל הגברים
המושכים ביותר בצד המערבי. אני והיא הגענו לשם והיא רק ישבה
לידי מבלי להביט על אף אחד. אני בעצמי הייתי מופתע אילולא
ידעתי את הסיבה לחוסר ההתעניינות שלה. סרבו ניגש אלינו ונתן
לסרוויאן נשיקה ארוכה מדי וחיבוק מוזר מדי. פחות חיבוק יותר
ליטוף פנים ירכה. היא עדיין לא הגיבה, רק חייכה ובירכה אותו
לשלום בנימוס.
"עכשיו אני רק רוצה שתקשיבי לי." אמר סירו. "אני יודע שאת
מקבלת מספיק בבית הקפה הזה שאת עובדת בו אבל תחשבי כמה כיף
וכסף את יכולה לעשות עם הבחורים האלו!!" סרוויאן התכוונה לענות
לו אבל סירו קטע אותה והמשיך, "כמה זמן את נמצאת בחלק זה של
העיר? הא?
שמונה שנים בערך? את צריכה לדעת שזה שונה לחלוטין מהצד המזרחי.
כאן אנשים מעריכים ומכבדים את שירותי הליווי. מה האנשים הללו
היו עושים בלעדי זה? הרי הם רוצים את הנערות המשובחות ביותר.
ואת יקירתי, את הכי משובחת מכולן." לא נראה היה שהנאום עבד
יותר מדי על  סרוויאן. שוב היא חייכה בנימוס כתודה על המחמאה
שהועברה בחוסר יכולת ולגמה ממשקה. כשוידאה שהוא אכן סיים הפעם,
החלה מדברת בטון מתון. כדל אם המבשרת עובדות קשות ומאכזבות
לילדה. "אני מצטערת סירו. אתה באמת מחמיא לי שאתה רוצה שאני
העבוד אצלך. אבל אני לא אוהבת את זה. אני עושה את זה עם
הלקוחות רק בגלל שזו העבודה שלי. תשאל את רוטנברג כאן." הוא
פנה אלי המום. לאדם במקצועו חדשות אלו מטרידות ביותר. "את רוצה
לומר לי," הוא אמר, פונה חזרה לסרוויאן, "שאת שונאת סקס?!"
"לא, לא שונאת. זה לא שאני סובלת תוך כדי או משהו כזה. אני
נהנת מזה כמו שאני נהנת מהעבודה שלי." השיבה. סירו נכנע, הרים
את ידיו והלך משם לאט לקולה של סרוויאן מגחכת מתגובתו. שנינו
עפנו משם זמן קצר לאחר מכן.
וכל זה נכון. בכל הזמן שהכרתי אותה לא ריאתי אותה או שמעתי
עליה מקיימת יחסי מין לאחר סוף המשמרת שלה. זה כמובן לא אומר
שאינה מומחית בתחום שירות זה בנוסף. מאותו יום סירו צמצם את
הטרדותיו המיניות כלפי סרוויאן. לה זה לא שינה, היא דווקא אהבה
את תשומת הלב.  
רק פעם אחת שאלתי אותה למה היא שכבה איתי ולמה בערב בו הכרנו.
הרי היא לא עשתה מעולם דבר שכזה. היא לא מיהרה לענות. היא רק
העלתה את החיוך המפורסם שלה, הביטה הישר לתוך עיני ושאלה אותי
עם אני מתלונן. "חלילה! לא!" מיהרתי להצהיר בטון אירוני משום
מה. "טוב מעוד." אמרה, "כי אתה צריך לדעת ליהנות ממה שיש לך
במקום הזה. ובוא נודה בזה. אין לך הרבה. בעיקר אותי." היא נשקה
לי נשיקה ידידותית ולקחה אותי לחדר האמבטיה כדי לתקן לי את
האיפור שנמרח במשך היום.
זאת הייתה סרוויאן. הרבה התאהבו בגופה המדהים, המון התאהבו
בחוש האימהי והמיני שלה, ויש כאלו שהתאהבו בה בשל אומנות ההגשה
שלה. שמחת החיים שלה טענה את שלי מחדש כל פעם שנגמרה. אפשר
לומר שהנערה הזו החזיקה אותי בחיים במקום שהפציר בי לקחת את
חיי.

בית הקפה היה עמוס חוגגים מקיר לקיר. אני וסרוויאן התיישבנו
בשולחן של סירו וחבריו, חלקם לקוחות מועדפים שניסה לדחוף
לסרוויאן וחלקם אנשים שהכרנו מבית הקפה הזה. סרוויאן לא הייתה
במצב הרוח העליז שלה כרגיל. היא נפלה ליד סירו שבהה בה מבעד
לכוסו הריקה. אני הקשבתי טוב לשיחה בניהם, חושש שמה לסירו אין
את הכוונות הטהורות ביותר כלפי סרוויאן. הוא שאל אותה לשלומה
והיא לא ענתה לו, ניסתה להשיב לו בחיוך אך גם ניסיון זה נפל
בתוהו. אני נכנסתי לשיחה. "היא לא מרגישה כל כך טוב. אני חושב
שהיא חולה." אמרתי. סירו נראה שהתרשם מחדשות אלו. הוא הנהן
לחיוב והפנה את תשומת ליבו לסובבי השולחן. שנינו ישבנו בשתיקה
זמן מה, אני מביט בה והיא מקשיבה לקהל העצום שבמקום.
"דרך אגב, רוטנברג? אתה אוהב פורנוגרפיה?" שאל אותי סירו. "זה
תלוי." השבתי לו. "אז כדאי שתלך לחדר ההקרנות. יש שם סרטי
פורנוגרפיה מהצד המזרחי. תסמוך עלי הם הכי טובים." בזה הוא
צדק. כאן פורנוגרפיה מכל סוג היא חוקית ומותרת לכל הגילאים,
מכיוון שהציבור כאן מתחיל מגיל מסוים. בצד המזרחי הרבה סרטי
פורנו לא חוקיים ובכך נחשבים כמחתרתיים. האיכות האומנותית בהן
עולה על כל ציפיותיו של תושב הצד המערבי. "הממם, אני חושב שאני
אעשה את זה." סרוויאן קפצה כמו טרף המחפש את הטורף. היא ניסתה
למצוא משהו לעשות כדי למנוע ממני ללכת אני יודע. כשלא מצאה דבר
לעשות היא נכנעה ובאה איתי.
חדר ההקרנה היה חדר קטן וחשוך במרתף בית הקפה. שם תלו מקרן
ושמו כריות, כיסאות ישנים וספות שמצאו ברחוב. כשנכנסנו המקום
היה מלא אנשים שרובם היו לקוחות, על הקיר כבר הוקרן הסט שעליו
סירו דיבר. הסרט הציג את סרוויאן, לא גדולה יותר מגיל חמש
עשרה, עירומה לחלוטין שאביה משחק אתה כפי שאף אב אמור לשחק עם
ביתו. האנשים בחדר הסתובבו כשנכנסנו כדי לראות את סרוויאן בוכה
ומתקפלת על הקרקע, אז בורחת מהמקום החוצה לקולו של סירו שואל
בעקבותיה "מה קרה???" ניסיתי למצוא אותה, אך לא יכולתי.  
לאחר מכן מצאתי אותה בנמל הקברות לא רחוק מהקפה. היא ישבה על
השפה ובהתה במים בריקנות שלא ראיתי הרבה זמן, ריקנות ששאבה את
סרוויאן ממני מהבוקר. היא לא שמה לב שהתיישבתי לידה והנחתי את
זרועי על כתפה. לא היה לי מושג מה לומר לה, לא היה לי מושג למה
סירו עשה דבר שכזה. היא לבסוף הסירה את עיניה מהמים הירוקים
ונעצה את החלל הריק והירוק של עיניה בשלי. "אתה יודע למה שכבתי
אתך?" אמרה. תשובה לא הייתה נחוצה כאן. "כמובן שלא. איך אתה
מסוגל לדעת דבר שאני לא גיליתי בעצמי? משום מה חשבתי שאתה תוכל
לקחת ממני את החיים שרדפו אותי כל כך הרבה זמן. ועכשיו כל הקפה
יודע. בעל הבית ירצה לעזור לי וישלח אותי למקומות שאני לא רוצה
ללכת אליהם. אתה יודע להיכן הם שולחים אנשים שזקוקים לעזרה
מסוג זה? בצד הזה אין את האמצעים לטפל בהם כראוי ומכיוון שזה
הנזק הגרוע ביותר שיכול לקרות לאדם כאן, הם ינסו להבריח אותי
חזרה לצד המזרחי. אני לא יכולה לחזור לשם!! אני לא יכולה!!!
המשפחה שלי תמצא אותי שוב והחיים מהם הסתלקתי יחזרו וימשכו
לסיוט שלא אוכל להימלט ממנו. רוטנברג, יש רק דבר אחד שאני
יכולה לעשות עכשיו." היא השתתקה והפנתה את מבטה הישר לתוך המים
שוב. היא צדקה. זו באמת הסיבה היחידה ששולחים אנשים חזרה לצד
המערבי. הם אומרים שזה כדי לקבל עזרה שהצד הזה פשוט לא מסוגל
להציע, אך הסיבה האמיתית היא שאין הם רוצים אנשים כאלה.
קורבנות אונס, נכים, מטורפים, מפגרים, רוצחים, אנסים. הצד
המערבי גאה בחשאי בגזעניות שעובדת בפרקטיות מטילה טרור בלהשאיר
את האוכלוסייה המצומצמת נקיה ויפה, ואת המכוערים והפגומים
בחוץ.
רציתי להתחנן לפניה לא לעשות את זה. אפילו אם לא התכוונתי לכך.
אך איני מסוגל לשקר לה, אף לא שקר לבן. לא יכולתי להחזיק אותה
בחיים שאינה יכולה לחיות עוד. אבל לא רציתי שתלך.
רחש המים חבט על דפנות הנמל. השקט השרר בנינו אפשר לו להשמיע
את יגונם של המון הגופות השוחות בתוכו. "אני שומעת אותם קוראים
לי רוטנברג." המשיכה. "אני שומעת אותם משכנעים אותי במה שאני
כבר יודעת ואיני רוצה ללכת. אני שומעת אותם רוטנברג!!!!" היא
פרצה בבכי לתוך כפות ידיה. אך זעקותיה לא התגברו על רחש המים
האפלולי כקולו של מלאך המוות. דמעות רבות קצרו את דרכם דרך
האיפור הכבד ונפלו למים, מלווים בעיניים שמהן זלגו. לפני שגופה
החי של סרוויאן נבלע בשלמותו בפיו הנוזל של נמל הקברות השקט
שרר שוב בצלצול אדיר. פניה של סרוויאן נמוגו מתחת למים, החיוך
שעל פניה מברך אותי לדרך צלחה בפעם האחרונה, מנסה להטעין את
חיי כנגד האבל הנורא שגרמה מברירת מחדל. אך מטען זה נמוג שניות
ספורות לאחר מכן, הספיק בדיוק עד שהיא נעלמה ממני לחלוטין.
הרכנתי את ראשי. הכל דמם ומת כראוי לו. הכל בא על סיפוקו.
הדבר הנכון נעשה. זה מה שהמשכתי לספר לעצמי בימים שעקבו. ואכן
זה נכון. אבל לא הצלחתי למצוא דבר שישפיע עלי כפי שהיא השפיע.
ביליתי את זמני מול נערות שסירו השאיל לי כמתנת אבל, להראות
שאיכפת לו. האדם הזה צריך להיות מואשם ברצח. צריך לדון אותו
לעזרה בצד השני, כדי שיצטרף לסרוויאן והיא תוכל להשיג את הנקמה
שלה, שהוא ירגיש את צערה. אבל זה אף פעם לא יקרה. בימים אלו
ספגתי סמים רבים ומבטים רבים. אלו שראיתי כחברים ניתקו מגע
ממני ולא הורשתי לחזור לבית הקפה מחשש שאני מסוגה של סרוויאן.
מקרה כמו זה מטיל את חרון שמו הטמא של הנדון על חבריו הקרובים,
במקרה זה אני. אך לא יכולתי לבקש שם מכובד משל סרוויאן. שבוע
לאחר זה חזרתי בפעם הראשונה לנמל הקברות. עמדתי במקום ממנו
שקעה סרוויאן למותה הצפוי, נותן לרוח להעיף את כובעי ולנפנף
בכנפי מעילי. כשהעלתי את אקדחי לראשי יכלתי להישבע ששמעתי את
קולו של סירו. "אני לא אתן לאנשים טהורים להלך על אדמה שאני
התאמצתי כל כך לטמא. והיא חשבה שזה יכול להיות קל!"
"הכל מלנכולי ונפלא." השבתי. "אף אחד לא אמר לי שזה יכול להיות
כל כך קל." אצבעי התהדקה סביב ההדק, עושה את הדבר הנכון מבלי
שאני יכולתי להתנגד, שוב.