פייבל גר בשכונה שלנו. לא ממש בבתים הקטנים שבנתה הממשלה
לאנשים עייפים כמו הוריי, אלא בצריף שחור, בשדה שלא היה שייך
לאף אחד, אולי לפייבל, ואפשר היה למצוא בו צבים וכלניות. ליד
הצריף צמח עץ חרוב, זקן יותר מפייבל, והכבשים של פייבל התאספו
סביבו בימים החמים, כשרק הוא נתן צל.
פייבל היה חבר של הילדים, ועזר לתקן נעליים שנקרעו בגלל
כדורגל, לפני שנצטרך להראות אותן להורים. הוא ידע להחזיר
זכוכיות שנפלו ממשקפיים, ואפילו להוריד כתמים של כל דבר -
שוקולד, דיו, צבע גואש, תות עץ.  
בעיני עצמי הייתי החבר הכי טוב של פייבל. הייתי הולך לבקר אותו
כמעט כל יום אחרי בית ספר, ומקפיד במיוחד בימים של ציון גרוע
או תעודת שליש. היה מעודד מאד, קודם כל לשמוע את פייבל, מנחם
במילים של דתיים, אומר שהחסד חשוב מהתלמוד, וכיוצא בזה. אחר כך
אשמע מאמא ואבא את הגירסא התחרותית יותר למה שחשוב בחיים.
אבא ואמא ידעו שאני מבלה עם פייבל, עיקמו קצת את האף אבל לא
אמרו הרבה. ידעתי שהוא בא ממש מהארץ ממנה הם באו, ועבר גם הוא
מלחמה במחנות. חשבתי שכל מי שבא משם וקרה לו ככה יהיה אותו
דבר, אבל אבא ואמא והחברים שלהם לא היו קשורים בפייבל. הוא לא
הוזמן אף פעם לשבת אצלנו, לא קיבל הזמנה לבר מצווה או ברית
מילה.
פעם אחת שאלתי אותו,
-מאיפה באת בפולין, פייבל?-
-אני? מחודג'-
-לודג'?-
-חודג', זה יותר הלאה-
'יותר הלאה'. זה כל מה שידעתי אי פעם על מקום עיירתו של פייבל.
אבל מה כבר יכול היה מיוחד בה, שונה מעיירות האנשים האחרים
שהכרתי? חודג' התמקמה בערפל העיירות ונחה.
דברים אחרים היו חשובים יותר. למשל הכבשים, שהיו הפרנסה של
פייבל. לא היו לו הרבה כבשים, אבל הן היו הכבשים הכי טובות. כל
מיני אנשים מכפרים ומושבים היו מגיעים לצריף של פייבל, לבחור
כבש בשביל העדר שלהם, להשביח אותו, ואחרי שכבר התווכחו ולא
הסכימו ובסוף שילמו וקנו, היו אומרים בהנאה משפטים שבנו תמונת
עולם - 'זה כבשים זהב', 'זה רולס-רוייס קונים פה, אבל יקר
כמו'.
פייבל היה גבוה ורזה וכפוף, וגם אם התחלפו אצלו החולצות
והמכנסיים והגופיות, שני דברים אף פעם לא השתנו בקצוות של
פייבל. על הרגליים היו לו מגפיים שחורות, גם בקיץ, ועל הראש
היתה לו כיפה שחורה, גם כשהתרחץ בתוך חבית של מים. פייבל עבד
רק עם כבשים, אבל קיבל תיקונים של רדיו ומכונות תפירה וסכינים
להשחזה וסיפולוקסים לסודה. ליד הדלת של הצריף שלו היתה תמיד
ערימה קטנה של מכשירים מקולקלים, ממתינים לידיים של פייבל,
בינתיים ממשיכים להתקלקל. אם יצא פייבל מהצריף בבוקר, בדרך
לתפילה, וראה משהו מעניין מחכה לו, האצבעות שלו מיד ניגשו
למשש, להרגיש, אחרי התפילה ירוץ הביתה, כמו ילד אחרי בית הספר,
לתקן את המכשיר.
פייבל לא לקח כסף בשביל המכשירים - מצווה. בגלל שהיה מצווה,
היו הרבה מכשירים מחכים לו, ואנשים בלי סבלנות היו באים לצריף,
בודקים מה קורה, איפה המכשיר שלהם בתור, מתווכחים קצת עם
פייבל, למה כל כך לאט הולכות המצוות?
היו המון סיבות לאהוב את פייבל, וחצי מהילדים בשכונה מצאו
סיבות. כמעט כולם בחרו בסיבה הכי פשוטה - לפייבל היתה מכונית
אמיתית, הראשונה בשכונה. עם כשרון לתקן כל דבר, לבנות דברים,
להרכיב לבד, פייבל הצליח להחזיק בזול מכונית, שהיתה סך הכל
פיאט במצב רע מאד. עבר זמן עד שהתברר שלפייבל אין בכלל רישיון,
אבל כל יום ראינו אותו יוצא לסיבוב על הכבישים. בתוך ה'פיאט',
מרחוק, הוא נראה ממש כמו כל האנשים.  
בשבת לא נסע, כי היה דתי. כל שבת אפשר היה לראות את פייבל הולך
לבית הכנסת של בעלי המלאכה. מחזיק שקית טלית תחת בית שחיו,
וממהר. בין המגפיים השחורות והכיפה השחורה כולו היה לבן, כמו
מלאך מסורק, אבל חוץ ממני אף אחד לא ראה כמה פייבל יפה בשבת.
אנשים בשכונה לא כל כך אהבו את פייבל. גם ההורים שלי. הוא היה
דתי והם לא. אולי בגלל זה לא אהבו אותו אבל הסתירו את זה. היו
כל מיני אנשים שההורים שלי דיברו עליהם רע, לא בגלל משהו שעשו
אלא בגלל מה שהיו. כל מיני שמות תואר שהפכו אותם משהו שההורים
שלי לא אוהבים.
לפייבל היו חברים, בדרך כלל אנשים מהסוג שלו. למשל, סיטקין
שומר הבניינים, שהיה ביום מתיישב על כסא בין הכבשים, לא מבקש
כלום, רק לא לראות צללים זזים בחושך. אם דיבר קצת, רק קילל את
החיים שלו, איך אדם אחרי המחנות חי כמוהו, רק חושך וחושך,
וגנבים זזים, איך? יותר נחמד היה הירשזון הגנן, שאף אחד בשכונה
לא דיבר גם איתו, למרות שהיה אלוף שח לפני המחנות. הוא היה בא
לצריף, מנסה לשכנע את פייבל ללמוד שח, אבל פייבל לא רצה. גם
לשמוע על האישה שהיתה להירשזון לפני המלחמה, ושתי הילדות
הקטנות, אלה ואדלה, לא רצה פייבל, אבל היה צריך. פייבל בכלל לא
אהב לדבר על הזמנים שהירשזון דיבר רק עליהם.
-יש דברים שפייבל לא רוצה לזכור-, אמר לי, וזהו.
אולי בגלל זה אהב יותר אנשים שלא היו קשורים בכלל למה שקרה
במחנות. גנץ הספר, וחודרוב הפקיד הגבוה, ואזולאי הכבאי, שלמד
עם פייבל בצוותא דפים של תלמוד, וג'ראסי מהירקות, שלימד
גיאוגרפיה עשרים שנה עד שנמאס לו, זרק הכל מאחורה, גם את אשתו,
ופתח חנות לא מכובדת בשוק.
היו לפייבל גם חברים שאי אפשר היה לדעת על קשר בינהם. אנשים
מהרגילים, שקצת התביישו שיראו אותם מדברים עם פייבל כמו חברים.
והיה למשל פייביש החייט, שאף פעם לא ראינו אותו פוגש את פייבל,
או מדבר איתו יותר מכמה מילים בבית כנסת, אבל החיים הכינו את
פייביש הרבה שנים, כדי שיבוא היום, והוא יתגלה כחבר הכי טוב של
פייבל.    
עד שזה יקרה, היה פייביש כמו רוב האנשים בשכונה, משתדל מאד
להתעלם מפייבל, מהקיום של משהו כמו פייבל. כל השכונה הזו היתה
ככה. הרבה אנשים מאותו סוג, עושים אותם דברים, ופייבל היה מין
משהו שלא נכנס לתשבץ של האנשים הקטנים, שהולכים לעבודה
וחוזרים, אוכלים ארוחת ערב, אחר כך עומדים בחלון עם ראש בחוץ,
שיהיה אוויר, משחקים רמי ביום ששי, נחים עם עיתון. פייבל לא
קרא עיתונים ולא קרא ספרים שהם לא 'קודש', ודיבר רק אם היה
מוכרח. כל הזמן העסיק את עצמו. גם כשהיה נרדם בדיר והייתי מוצא
אותו נוחר עם פה עגול פתוח, האצבעות שלו זזו על הכרס, כאילו
מתקנות משהו, או מתכננות תיקון, או משהו אחר. פייבל שנא רגעים
שאין בהם מה לעשות, אבל, ברוך השם, תמיד היה מה לעשות.  
למרות שפייבל לא התאים לשום דבר בשכונה, ואולי בגלל זה שמו
אותו לגור בצריף בצד, פייבל חי מסודר מאד. כל יום של פייבל
נראה כמו הקודם, והיו לו כללי ברזל. למשל, כשהחשיך, פייבל היה
נסגר בצריף שלו, בשום אופן לא יוצא החוצה, כי רק על דברים
שקורים באור השמש סמך פייבל. לפני שנכנס פנימה היה גורר
מהערימה מכשירים שצריך לתקן. נכנס לצריף, נסגר, עובד ועובד על
המצוות. בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי תפילה ורחצה, היה פייבל
מתעסק עם הכבשים, ומתעסק עם המכשירים שהובאו בלילה, ומתעסק עם
כלבים קטנים ושבורי רגליים שטרחו אנשים, טובים ולא טובים, לשים
ליד הצריף שלו, שפייבל יציל.
פייבל לימד את הילדים בשכונה שכל דבר שנברא בעולמו של אלוהים
זכאי לחסד, חוץ מג'וקים, שצריך לדרוך, וחוץ מנחשים, שזה ידוע
למה לא אוהבים אותם. הוא טיפל בהרבה כלבים, בחצר מאחורי הצריף,
והזהיר אותם שהדבר היחיד שנדרש מהם זה להתרחק מהכבשים. כל כלב
זכה לטיפול רפואי ואוכל וניקוי כללי ומחסה בחורף ופינוק מאחורי
האוזניים. כנראה שבין הכלבים בסביבה קיבל השם 'פייבל' נביחה
מיוחדת בשפה שלהם, ושמו עבר אצלם מפה לאוזן, כי גם כלבים
גדולים עם ארבע רגליים שלמות הגיעו לצריף, צעדו ליד הכבשים
בראש מודגש הצידה, להראות שהחוקים ברורים, והצטרפו לארוחה, או
לפינוק, או סתם לרביצה משותפת עם המחלימים.
אנשים שלא יכלו לבד לעשות מצוות מוצלחות, אבל מאד רצו, באו
לפייבל, לעזור לו עם המצוות שלו. הגנן, הירשזון, היה בא עם
מזמרה ומספריים, לעזור לספר את הכלבים, והקצב בלו היה מביא
לפני השבת שאריות לכלבים. סיטקין, השומר של הבניינים, היה בונה
בלילות שלו מלונות קטנות, ומביא לפייבל. לא רק בשביל המצוות,
ולא רק בשביל לגנוב קרשים מהקבלנים הנצלנים, שיחנקו כולם (בל"ג
בעומר היה סיטקין הסיטונאי שלנו), אלא גם כי כשדופקים עם פטיש
ומסמר הופכים להיות משהו שהצללים הזזים מפחדים ממנו, לא להיפך.
המלונות של סיטקין היו קצת מוזרות, עקומות בדרך כלל, אבל
הכלבים אהבו אותן ככה, לפעמים אפילו נלחמו על הזכות למלונה
פרטית.
בדרך כלל, עם זאת, אנשים היו באים לתת דברים שעושים צרות, לא
דברים שפותרים צרות. המכשירים המקולקלים, כאמור. הכלבים
השבורים, כאמור. וגם חתולים מורעלים, ותוכים עם בעיה בכנפיים,
וקיפודים וצבים ופעם אחת אפילו הניחו ליד הדלת של הצריף
אקוואריום שלם, עם מים ודגים, שכבר היה מוגזם.  
פייבל ביקש ממני שאמצא מישהו שרוצה את האקוואריום בבית, ואני
רציתי את האקוואריום בבית, אבל אבא לא הסכים, ובסוף הלכנו יחד
לגן, לתרום אותו לילדים. זה היה מוקדם בבוקר, לפני בית ספר,
ובדרך לגן, עם האקוואריום, פגשנו את פייביש החייט, הולך לאט
ברחוב, עם צרור קטן של ירקות תחת בית השחי, ונזכרנו - היום יום
ששי בבוקר.
זה היה עוד לפני שפייביש היה הגיבור שהציל את פייבל, וקצת
צחקתי, כי כולם בשכונה צחקו על פייביש. פייביש היה חייט נמוך
קומה, גיבן במקצת, שעבד בביתו מול החלון הפונה לחצר בשיכון,
וקצה קרחתו בלט לעיני כל מי שעבר שם. מבוקר עד ערב עבד, חסר
קול, ואת העסקים ממש ניהלה אשתו בחדר האורחים. נדמה היה שאין
לפייביש משהו בעולם חוץ מהזמנות לתיקונים, ואם היה לו משהו,
הרי שהיה מכוסה תחת ההוראות של אשתו, הנזיפות שלה, הדרישות
שלה. פייביש חי בשקט בשקט, מעל המחט שלו, כל כך מרוכז בה עד
שיכל להשאב לתוכה, בלי שהעולם ירגיש.
כל כך שקט היה פייבל, בלי חיים. אבל בלילות בין חמישי לששי,
לקראת בוקר השוק, היה עוזר לחבר ירקן בהעמסת ארגזי סחורה ליד
השוק התורכי בעיר התחתית. כל הלילה עבד, בגוו הכפוף ובקומתו
הקטנה. לפנות בוקר התיישב עם הרעים ועם הסבלים, לסעוד חביתה
מטוגנת עם נקניקים חריפים, לשתות עראק, ולקנח בבירה קרה.
אחר כך - תמיד אותו דבר.
אל אשתו בשכונה היה חוזר מובער, עם חבילת ירקות מתנה, שהטיח אל
הרצפה, שואג ניבולי פה כמו מטורף. אשתו, פתאום שפופה ומבוהלת,
היתה מתבצרת מאחורי הדלת, חלונות הבית מוגפים.
-לפתוח, קורבה!!-, שאג פייביש, שתי ידיו אוחזות את ידית הדלת.
-לך מכאן, רוצח!-, צווחה האשה, -לא פותחת! לך!-
אבל שום דבר לא יכל לעצור את עוצמת ידו של פייביש. את הדלת היה
עוצר מציריה, אלמלא נסוגה האשה, ואם לא את הדלת, את החלונות
והתריסים היה מנפץ בידיים פתוחות. עד שחדר אל הבית, מדדה
ומאיים, כבר הידקה השכונה טבעת עיניים ואוזניים.
מתוך הבית נשמעו קריאות מעומק הגרון.
-רוצח, רוצח-, היתה צורחת אשתו של פייביש, מתרוצצת בבית ובידיה
זוג מספריים, שהכינה כמידי שבוע מבעוד מועד.
-קורבה!! למה התחתנתי איתך? למה? למה? למה? תגידי לי, למה?-
-רוצח! משוגע!-
-מה עשיתי רע? תגידי מה עשיתי? נבלה!! שמנה! ריח רע! מה
עשיתי??-
-רוצח! הצילו! רוצח!-
-למה? מה רע עשיתי, מה? למה? למה??-
הדיאלוג עבר לאט לאט מעברית ליידיש, לצערם של אלה שלא הבינו,
וגם אלה שיכלו לתרגם, להיות קצת חשובים לכמה רגעים, נאלצו
לשמוע את היידיש הופכת פולנית, רק מי שהקפיד לשמור על השפה יכל
להבין את הצעקות, דווקא כאשר הגיעו ללב הפנימי של המריבה. השפה
הפולנית הכריחה כל מילה של פייביש ואשתו להיות אמת אמיתית, רק
משפטים מהלב יצאו, רעים, מרושעים, בלי חרטה. אנחנו, הילדים,
הבנו רק 'קורבה', שדווקא לא היה אמת, רק אצל לילי מגן מהקומה
השלישית זה היה כמעט אמת, אבל המשכנו להאזין, נמשכים לכח האמת
שבקע מהמילים, הצליל הנורא של מילים שמתכוונים להן.
לאט לאט גם גססה המריבה. עד שעה תשע בבוקר היה הבית כבר שקט
לגמרי.
בשעה תשע וחצי כבר יצאה אשתו של פייביש לסיבוב קניות לקראת
שבת.
בצהריים דממה.
ולפנות ערב כבר נראה פייביש מגשש דרכו בצניעות אל בית הכנסת,
מברך בקול מתבטל את הבאים לתפילה.
אחר כך, כל השבוע, היינו רואים את קצה קרחתו, פייביש כולו
מרוכז מעל המחט, עד יום חמישי, עד יום חמישי.
לכל החיים הקטנים האלה קשה היה למצוא טעם, אבל פייביש המשיך
לעבוד שבוע אחרי שבוע, אולי רק כדי שיבוא היום, והוא יציל את
פייבל מהצרות. פייביש לא נראה כמו גיבור אפשרי, אבל בסוף התברר
שהוא יהיה גיבור אמיתי.
קצת קשה היה לחשוב על צרות חדשות שיפלו על פייבל, כי מספיק
צרות כבר היה לו, והחיים שחי עכשיו כללו רק עבודה שקטה ליד
הצריף, וקצת נסיעות ב'פיאט'. פייבל תמיד אמר לילדים שכבר היה
לו מספיק בחיים, ושחיים שלנו, אם יהיה מזל, לא ידעו רבע ממה
שידעו החיים של פייבל.
לא כל כך הבנתי בגיל ההוא את הדברים שאמר, גם לא ידעתי לחלק
צרות לרבעים. ידעתי שבכל השכונה יש אנשים עם צרות, וכולם
עייפים כבר, אבל סוחבים. פייבל, בזכות הפיאט והחיים השמחים עם
הכבשים, נראה לי דווקא הכי מאושר.
יום אחד, דווקא עם הכבשים, ראיתי אצל פייבל משהו שלא הייתי
צריך לראות. הייתי בן שתים עשרה, כבר מבין הרבה על החיים, אבל
כשנכנסתי לדיר של פייבל, לא הייתי מוכן לראות מה שראיתי. פייבל
היה שם כרגיל, אבל באופן מוזר דבוק בגופו לאחוריה של כבשה, נע
לתוכה בתנועות גליות, עיניו עצומות, שיניו חרוקות.
-מה...מה אתה עושה, פייבל?-, שאלתי באימה.
פייבל התיק עצמו בנחת מהכבשה. צעד לאחור. הרים מעלה מכנסיו, לא
לפני שמחה מערוותו כמה אניצים לחים של ערוות כבשה.
-מכין אותה למכירה-, הסביר, מיטיב מכנסיו על גופו, -מה לעשות,
הן אוהבות את זה. תראה איך כשיבוא הקונה תראה אצלה עיניים
מבריקות וגוף מלא מרץ-
הייתי בן שתים עשרה, ומהפהשלי התפוצצה השאלה הגסה, המפורשת,
-מה, פייבל, אתה מזיין את הכבשים שלך?-
פייבל התקצף, פשוט רתח,
-איך אתה מדבר, ילד, פה מלוכלך! וחוץ מזה, אסור, משכב בהמה, זה
אסור מהתורה!!-
-אבל אתה, אתה...-
-חס וחלילה!!-, התרה פייבל, -אני לא שופך אף פעם-
-לא מה?-
-לא שופך-
ניגש אלי, הניף אצבע צדקנית, חושף כלל גדול של מלאכתו,
-אני אף פעם לא גומר עם כבשות!-
טפח לכבשה על גבה, שתסתלק, ויצא איתי מהדיר, להמתין לקונה. שעה
אחר כך, בא הקונה, ולקח מרוצה שתי כבשים מפזזות עם עיניים
מבריקות.
לא הרבה זמן אחרי שגיליתי את סוד הכבשים של פייבל, הופיעה
בחיים של פייבל אישה אמיתית.
מארתה היתה פליטה כמו פייבל, צעירה הונגריה אדמונית, שצלקת
דקה, ורודה, חרצה את מצחה עד עינה הימנית, ובאור המלמלה של
השמש ניכר קור דקיק חוצה את העין, צולח את הגלגל הלבן עד תג
צלקת זעיר תחת עינה. גם היא עברה את המלחמה שעברו פייבל
וההורים שלי, אבל היא היתה בזמן ההוא ילדונת קטנה, וכשלקחו את
ההורים שלה, איכרים טובים הסכימו להחביא אותה עד סוף המלחמה.
הרבה שנים חיה בכל מיני מקומות, שלא ידענו עליהם כלום, אבל יום
אחד הגיעה לצריף של פייבל. פשוט מצאתי אותה יוצאת מהדלת בבוקר
אחד, יחד עם פייבל, ושניהם מחייכים אלי, כאילו רצו שמישהו
ראשון יראה אותם יחד, יתן תוקף למראה הזה. זה נראה כאילו מישהו
הביא אותה בלילה, עם מכונות התפירה, הכלבים, הסכינים להשחזה.
אולי זו היתה המתנה של אלוהים לפייבל, אחרי כל כך הרבה סבל
ומיצוות מגיע היה לו משהו כמו מארתה (אני הייתי בוחר בשבילו
פיאט יותר חדשה, או אפילו משאית 'סקאניה', חדשה, תוצרת שבדיה,
עם ארגז מטען שיכול להתרומם על בוכנת שמן, לשפוך אחורה חצץ או
חול, אבל לאלוהים נראתה פליטה אדמונית מהונגריה משהו יותר
מתאים לפייבל, וזה הוא שמחליט).
פייבל היה מרוצה מאד ממארתה, ומרוצה פחות כששאלתי אותו אם לתוך
מארתה הוא שופך.
שוב כעס, התבלבל, התרגז, אבל רק, -פה מלוכלך, נו, פה מלוכלך-,
נשמט לו מהפה. פייבל גם נבהל קצת, ולחש לי לאוזן, -אל תגלה לה,
נו, אני קצת קשה לי להסביר לה, נו תגדל, תבין מה זה אישה. זה
קשה מאד להסביר...-, וגם נבוך קצת, כי למרות שהיה דתי, על חופה
וקידושין ויתר פייבל, וכל מה ששפך לתוך מארתה היה על אחריותו.
החיים של פייבל השתנו מאד מאז הגיעה מארתה, והכל לטובה. פתאום
זה היה מין פייבל אחר, בלי צרות בחיים, שפורץ כל יום מהצריף,
הולך לבית כנסת, מתפלל כמו מי שיש לו חוב גדול לאלוהים, אבל גם
כמו מי שיש לו משהו על האש, ורץ הביתה, למארתה.
פייבל היה עובד ושורק, נוסע עם מארתה במכונית המתפרקת, מטייל
איתה בשכונה, משוטט עד הערב בצריף, כאילו לנוח זה בזבוז כשאפשר
לעשות משהו עבור מארתה. רק כשירדה השמש, גם פייבל וגם מארתה
הסתלקו פנימה. גם מארתה לא העזה להיות בחוץ כשאין שמש למעלה.
אנשים דיברו. הצלקת הורודה של מארתה, שעברה דרך העין, נראתה
להם סימן שמארתה היא משהו שאסור שיהיה. אולי מכשפה. אולי כישוף
שעשה פייבל בליל בצריף. משהו כזה. סיפורים ישנים, מתוך העיירות
החשוכות שלהם, זחלו החוצה, לשמש של השכונה, זקפו ראש, סופרו
בלחש. כל מיני מקרים הוזכרו, ודברים שאנשים ראו במו עיניהם,
שם, ביערות, בכפרים, בחושך, בשלג, לפני המלחמה.  
יום אחד התברר שפייבל קיבל את מארתה רק על תנאי. בלילה של
'סדר' פסח, אחרי שחזרנו מסבתא, והיה שמח, ראיתי את פייבל עובר
עם ה'פיאט' שלו, ומארתה לידו, יושבת על הכיסא כמו מין בובה,
וכל השערות האדומות שלה תלושות ועומדות והפוכות.
למחרת החלה השמועה לזחול, והתברר שהיו צריכים לאשפז את מארתה,
בבית חולים לחולי נפש, כמו שהיתה בעצם מאושפזת הרבה פעמים לפני
שהגיעה לפייבל.
במקום לרחם על פייבל, שגם המתנה של אלוהים הלכה לו, אנשים
דווקא ריכלו, כמו נחשים. שמעתי אותם לוחשים, שהם ידעו, שהיא
נראתה להם לא בסדר, שזה היה ענין של זמן. אפילו פרידה המשוגעת,
מהקומה התחתונה, שבעצמה היתה צריכה רחמים, יצאה החוצה לשכנים,
לדבר, להיות כמו כולם.
פייבל לא ידע על מה שאנשים מדברים, או אולי לא היה איכפת לו.
הוא שמר על מארתה. כל יום היה נוסע למקום שאליו נשלחה לנוח,
והיה צריך להתרחץ טוב טוב ולהתלבש כמו אנשים רגילים כדי שלא
יעקמו לו שם את הפרצוף. אחרי בית ספר הייתי הולך לצריף, יחד עם
כמה ילדים היינו עושים דברים שילדים יכולים לעשות, עוזרים
לפייבל. לפעמים הוא היה חוזר, עייף מאד, אבל מיד הולך לכבשים
ולכלבים ולמצוות, מתנהג כאילו הכל בסדר, אין צרות.
פייבל לא התלונן אף פעם, גם לא דיבר הרבה על מארתה. רק פעם
אחת, כשעמדתי איתו בחצר, אמר לי פתאום,
-אולי בשביל אהבה של מארתה חיים של פייבל היו צרה אחת גדולה.
כי אם היה לי רק טוב בחיים, כמו שאיחלו לי כשהייתי ילד, לא
הייתי יודע איזה ברכה זו מארתה-
וזהו. אף פעם לא שמעתי ממנו שום דבר על מארתה, על הצרות. רציתי
לשאול, אם יש סיכוי שתחזור, אבל לא שאלתי, והיא לא חזרה.
הצרות של פייבל לא נגמרו. להיפך. קצת אחרי העניין עם מארתה
הגיע הזמן של הצרה הכי גדולה.
זה החל פתאום, יום אחד. מישהו הלך למשטרה, האשים את פייבל שהוא
מכיר אותו, שהוא זוכר אותו מלודג', שפייבל היה קאפו יהודי
במחנה סוביבור, שלא יוכל לשכוח אותו, שהיה יותר גרוע מהנאצים,
שצריך לתלות אותו. החלה חקירה אמיתית, עם קצין משטרה מיוחד,
שחקר עניינים כאלה כבר הרבה שנים, וצרה אמיתית נפלה על פייבל.
לא האמינו לו. כמה שסיפר על השנים שלו במחנות, כל מה שעבר
עליו, האמינו בהחלט לאיש המאשים. בשכונה לא האמינו לפייבל.
פתאום דיברו עליו עם שינאה. לא סתם דיברו אלא צעקו. משהו כאילו
התרומם מתחת למכסים סגורים, ואנשים שקטים, עייפים, פתאום צרחו,
קיללו, אמרו שידעו, שאין מה להגן על כאלה, שצריך לתלות אותו
כמו אייכמן.
גם אבא קילל אותו, את פייבל. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. ניסיתי
להגיד לו, -אבל הוא בכלל לא מלודג', הוא מחודג'-, ופתאום נשמע
לי חודג' כמו כיסוי שלא מצילח לכסות. משהו אידיוטי. ואבא התרגז
עלי, כמעט העיף לי סטירה, מה פתאום אני מגן על כאלה? מה הוא
הכניס לי לראש המשוגע הזה? וצעק וצעק וצעק.
באו שוטרים גם לצריף של פייבל, כאילו הוא מסתיר שם אותות
הצטיינות מהנאצים, גם הסתכלו לרגע על המכונית, חבל שלא משכה את
העיניים שלהם, להטפל אליה, איפה הרישיונות? מי הרשה לך להחזיק
דבר כזה? איפה טסט?
עשו אצלו 'סדר גדול'. הפכו את הצריף וגירשו את הכלבים והודיעו
לפייבל שבינתיים הוא חופשי, אבל שיהיה משפט.
לי אסור היה לגשת לצריף. גם הילדים האחרים קיבלו איומים. כל
השכונה, שאף פעם לא התארגנה לכלום, פתאום היתה מאוחדת, נגד
פייבל. גם החברים שלו, בעניין הזה היו עם השכונה. סיטקין שומר
הבניינים דיבר נגד פייבל, והירשזון ובלו וגנץ. אף אחד מהם
אפילו לא התקרב לצריף. להיפך. באו לעמוד בין האנשים, לדבר איתם
נגד פייבל, להיות כמו האנשים הרגילים. ג'ראסי מהירקות דווקא בא
לפייבל, אבל הוא לא נחשב, כי הוא לא בא מאירופה, המשפחה שלו לא
סבלה את הגיהנום. הוא סתם, מה הוא ידע על מה שעברו אנשים
בשכונה?
הייתי רואה את פייבל רק כשעבר עם ה'פיאט' שלו, בדרך למארתה.
אנשים, לפעמים, אפילו זרקו אבנים על ה'פיאט', ושמעתי גם על
תכנונים למשהו יותר מזה. יום אחד הגיעו שוטרים לצריף. הודיעו
לפייבל שהוא עצור, שזה לטובתו, שכבר יש יום למשפט.
באותו יום, בלי שאף אחד ירגיש, פייביש החייט קם מהכסא שלו, סתם
כך, ביום שלישי, והגיע למשטרה, לא כדי לדווח על החיים שלו
עצמו, אלא לספר על פייבל. התיישב אצל קצין המשטרה והודיע שהכיר
את פייבל, והיה איתו בגטו חודג', ואחר כך בגטו וארשה, ובמחנה
סוביבור, ופייבל היה ממארגני המרידה שם, ובזכותו ניצלו הרבה
יהודים, ומה פתאום הוא קאפו? פייבל היה גיבור, לא בוגד, אבל
כנראה גם מי שמצליח לברוח אפילו מציפורניים של נאצים,
מהציפורניים של יהודים לא יצליח לצאת.
ופייביש, שהחל לתת עדותו בקול שקט והגיוני, מרשים מאד, עם ציון
מסודר של תאריכים ושמות ממלאי תפקידים ושמות של מקומות, ברגע
שאמר את המילים על הציפורניים של היהודים, כבר צעק, והיה אדום
כולו, והשליך שתי כסאות ומאפרה, עד שציפורניים של שש שוטרים
הצליחו להחזיק אותו, להרגיע אותו, לרחם עליו, להחזיר לראש שלו
את הכיפה, להעיף אותו הביתה.
מזל גדול שאחרי שחזר השקט לתחנת המשטרה נשארו הדפים עם העדות
של פייביש על השולחן, מאד הגיוניים, מאד משכנעים, הרבה הרבה
יותר מפייביש.
אפילו התעלמו מכך שפייביש לא הספיק לחתום בקצה העדות, כי המשפט
עם ציפורני היהודים סיים את חלקו המסודר בפרשה. קראו את העדות
שלו, בדקו קצת בתיקי הארכיונים שלהם, וראו שצריך לבדוק מחדש כל
מיני תאריכים ומקומות שהזכיר המאשים של פייבל.
לפי הסיפורים, ברגע שחזרו אל התובע, הוא נבהל, כי חשב שגילו
הכל, למרות שלא גילו עדיין כלום, והחליט להתוודות, אולי יפחיתו
לו מהעונש. זה היה אח שלו, שקנה שש כבשים מפייבל, ולא היה
מרוצה, כי שתיים מתו לו בדיר, ופייבל צעק עליו, שטיפל בהן לא
נכון. ניסו לדרוש את הכסף חזרה מפייבל, וכשזה לא הצליח, החליטו
להתנקם בו, להלשין עליו.
ההאשמות בוטלו.
אבל פייבל לא לגמרי חזר לחיות כרגיל. הוא עזב את השכונה, בבת
אחת. את הכבשים מכר למישהו מטייבה. לא ברור למה היו צריכות
הכבשים לשלם את המחיר, הרי בני אדם עשו לו את המוות, אבל לא
היה את מי לשאול. פייבל לא אמר שלום לאף אחד, גם לי לא, פשוט
הסתלק.  
זה היה צריך להיות הסוף של הסיפור, אבל יש דברים שלא מסתיימים.
הייתי כבר חייל, הרבה שנים אחרי שהרסו את הצריף, ויישרו את
השדה, והחלו להקים עליו שיכונים חדשים, לעוד אנשים קטנים, כאשר
שמעתי שוב על פייבל. בדרך כלשהיא זחלה אלי השמועה שפייבל גר
באיזור של הבסיס שלי, ליד רחובות. קשה לדעת איך הגיעה אלי
השמועה, ומה פתאום דווקא אלי הגיעה, אבל כמו שהכלבים למדו
להגיע לצריף של פייבל, גם השמועה מצאה אותי.
השמועה אמרה שהוא גר לא רחוק. שהוא מכין תלמידים לבר מצווה,
שעכשיו זו הפרנסה שלו. בשבת הראשונה, באמצע תורנות, יצאתי
מהבסיס עם מדים, הלכתי לחפש את פייבל. מצאתי אותו בקלות, כמו
שניחשתי, בבית כנסת, עומד ליד ילד שעלה לתורה, ממלמל איתו, שר
איתו, עוזר לו להגיע בהצלחה לסוף ההפטרה.
אחרי שנגמרה התפילה ניגשתי לפייבל, והוא הכיר אותי מיד. שאל
אותי מה שלומי, ודיבר קצת, אבל ראיתי בבירור שפייבל בכלל לא
שמח לראות אותי, שבכלל לא נהיה לו טוב על הלב שילד אחד מהשכונה
עוד זוכר אותו, למרות שהוא כבר חייל.
פתאום הבנתי שאני הפכתי להיות חלק מ'הדברים שפייבל לא רוצה
לזכור'. ממש עד שם הגעתי. זה היה נורא, לדעת שגם אני בצד השני,
אבל פייבל לא השאיר לי הרבה ברירה. הרגשתי שאין דבר יותר טוב
לעשות מאשר להסתלק. ללכת ולהשאיר את פייבל בצד שלו, בלעדיי.
אני בצד של 'הדברים שפייבל לא רוצה לזכור'.
חשבתי שזהו. שלא אראה את פייבל יותר. שעכשיו גם שמועות לא
יגיעו. אבל לא ככה מתנהלים הדברים.
יום אחד פייבל חזר לשכונה. פשוט כך. לא סתם חזר, אלא עם מארתה.
הם רכשו דירה רגילה, בשיכון שנבנה ממש על הצריף של פייבל,
וכולם בשכונה היו מרוצים, חוץ ממני, כי פייבל שחזר לא היה
פייבל בכלל. הוא התנהג כאילו לא היה אף פעם צריף שחור, ולא היה
שדה, ולא היו כבשים שפייבל מכר. הוא גם הפסיק לעשות מצוות,
לגמרי לגמרי, כאילו הרופא לא מרשה לו. לא רק מצוות של תיקון
כלים שבורים, אלא בכלל.
גם אצלנו בשכונה התפרנס פייבל מהכנת נערים לבר מצווה. כל אחד
בשכונה שהילד שלו הגיע לגיל שתים עשרה ושלושת רבעי, שלח אותו
לפייבל, כמו מין התנצלות על מה שהיה. במקום זרי פרחים או פתק
התנצלות, שלחו לו ילדים בני שתים עשרה ושלושת רבעי, שילמד אותם
את ההפטרה לבר מצווה.  
הייתי סטודנט. כבר לא גרתי בשכונה. אבל בכל פעם שבאתי לבקר את
אמא ואבא פגשתי את פייבל. הוא תמיד שמח לדבר איתי, ביקש שאבוא
אליו, שאשב איתו קצת, שאספר לו על הלימודים שלי. אבל משהו
בפייבל הפריע לי, אפילו גרוע מזה. רציתי שיעלם, שלא יהיה
הפייבל הזה. שיהיה כמו פייביש החייט, שמת מזמן, אבל נשאר נאמן
לימים ההם. פייבל לא כל כך נעתר לרצונות שלי. המשיך לגור בבית
שלו. חי, פשוט חי. עם מארתה ועם דירה קטנה. הוא קנה רהיטים
וקנה אפילו טלוויזיה, ונרשם לתור לקבל טלפון. בחניה היתה
לפייבל מכונית פולקסוואגן חדשה.

מה שלא תיקנתי בבני אדם, אתקן בכלבים

אף פעם, אחרי המקרה הראשון, לא ראיתי את פייבל מכין את הכבשים
בדרך הסודית שלו. כנראה שהוא נזהר יותר. אבל אי אפשר להגיד
שהוא הפסיק. אולי יותר גרוע.
אני חייב לספר על דברים שקרו הרבה שנים אחר כך, כשכבר לא הייתי
ילד אלא בן עשרים. הרבה אחרי שעשו לפייבל את העוול הנורא,
ואחרי שבזכות פייביש החייט תוקן העוול. פייבל גר בשכונה, אחרי
שחזר אליה. הוא גר בבית רגיל, כי מכר את כל הכבשים, ובזמן ההוא
התפרנס מהכנת נערים לבר מצווה. כל אחד בשכונה שהילד שלו הגיע
לגיל שתים עשרה ושלושת רבעי, שלחו אותו לפייבל, כמו מין
התנצלות על מה שהיה. במקום זרי פרחים או פתק התנצלות, שלחו לו
ילדים בני שתים עשרה ושלושת רבעי, שילמד אותם את ההפטרה לבר
מצווה. אינני יודע איך עודד אותם להיות במיטב כושרם ביום
העלייה לתורה, אף פעמיים הייתי בבית כנסת בזמן שתלמידיו שרו את
ההפטרה. עיניהם ברקו, גופם היה מלא מרץ. אוי ואבוי.
וזהו? לא.
אני צריך לספר שפייבל לימד אנשים נהיגה, בחצי מחיר, הוסיף להם
שיעורים לצד השיעורים שלקחו בבית ספר רגיל? צריך להגיד שכמעט
כל התלמידים שלקחו אצלו שיעורים עברו בטסט ראשון? שביום המבחן
היו בשיא כושרם, עיניהם מבריקות וגופם מלא מרץ? צריך להגיד?
לא. יותר טוב אחזור לשנות הילדות שלי, פייבל עדיין עם כבשים,
בצריף השחור, עם עץ החרוב.




התחלה שנת 97. עיקר: אוגוסט 99