התקשרתי אליה ובקול רועד ביקשתי שתבוא אליי. "הכל בסדר?", היא
שאלה, "אתה נשמע קצת מוזר". "פשוט תבואי, טוב?" אמרתי,
וניתקתי.

כשהיא הגיעה אליי היא מצאה אותי בחדר עם דמעות בעיניים. זו
הפעם הראשונה שהיא רואה אותי בוכה. היא רצתה לחבק אותי, אבל לא
נתתי לה. יכולתי לראות את המבט המבולבל בעיניים שלה, היא פשוט
לא הבינה מה קרה. כל כך כואב לי לראות אותה ככה, אבל אין
ברירה. החלטתי, וזה מה שאני עומד לעשות.

"אני צריך להגיד לך משהו", אמרתי לפני שהיא הספיקה להוציא מילה
מהפה. "אני כבר לא אוהב אותך יותר", הוספתי. המבט המבולבל שלה
התחלף במבט עצוב. "אני רוצה שניפרד", אמרתי. היא החלה לבכות.
אני כל כך שונא לראות אותה בוכה. אני כל כך שונא להרגיש שאני
זה שגרמתי לה לבכות. היא הסתכלה עליי וניסתה להבין מאיפה
השינוי הפתאומי הזה הגיע, אבל היא לא אמרה מילה. ידעתי שהיא לא
תגיד כלום. אני מכיר אותה. לאחר כ-20 דקות של שתיקה, היא נעמדה
ואמרה: "אני אוהבת אותך, אבל אם אתה לא אוהב אותי יותר, אנחנו
באמת לא צריכים להיות יותר ביחד", ומייד לאחר מכן היא יצאה
מהחדר שלי. שתקתי. לא אמרתי לה כמה טוב לי איתה. לא אמרתי שאני
תמיד אזכור אותה. לא אמרתי שהיא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי
בחיים. לא אמרתי כלום. פשוט שתקתי ונתתי לה ללכת. חשבתי שככה
יהיה הכי טוב, הכי קל לשנינו. פשוט לחתוך את העניינים בלי הרבה
סיפורים מיותרים.

אחרי שהיא הלכה נשארתי בחדר לבד והתחלתי לבכות. בשבוע הראשון
בכיתי כל יום. ידעתי שאותו דבר עובר גם עליה, וזה גרם לי לבכות
עוד יותר. הלוואי שלא הייתי צריך לפגוע בה ככה. אני כל כך אוהב
אותה. כל כך רוצה אותה. אני צריך אותה עכשיו יותר מאי-פעם. אבל
לא, אסור לי להיות אגואיסט. טוב שאמרתי לה את זה. אני שמח שהיא
כבר לא איתי. היא תפגוש מישהו אחר בקרוב וכבר לא תחשוב עליי.
אני רוצה שיהיה לה רק טוב. אני אוהב אותה מאוד, אבל עם הסרטן
הזה אני צריך להתמודד בעצמי. אני לא רוצה שהיא תרגיש חייבת
להישאר איתי. אני לא מוכן שהיא תשקע לתוך כל החולי הזה ביחד
איתי. מגיע לה יותר. ככה זה כשאוהבים, לפעמים צריך לעשות דברים
קשים כדי שלמי שאתה אוהב יהיה טוב. לדעת לוותר על אהבת חייך
כדי שהיא תוכל לפרוח. זו המשמעות של אהבת אמת עבורי.