לנסיכה שעוד לא יודעת...

מכל עבר ים כחול עמוק. גלים עדינים מתנפצים לקצף דק על קו ארוך
של חול צהוב חמים. דקלים גבוהים מנפקים צל מועט מהשמש המחייכת
מגבוה. קולות ציוץ של ציפורים טרופיים, מוזיקה של חוף, ומלבד
זה שקט.
אין שם אף אחד, אף לא נפש חיה, בכל כיוון אליו לא תביטי.
את עוצמת את עינייך, שוקעת בחול, מניחה לטבע ללטף אותך, לחול
לעטוף אותך, מוגנת לחלוטין מכל איום אפשרי או דמיוני, את עם
עצמך עכשיו.
גבולות מוסריים ונפשיים מצטיירים בדמיונך כחומות גדולות
ומנוכרות, עליהן תודעתך מנסה נואשות לטפס באין אונים. מובסת,
את שוקעת לאיטך, נשענת על חומת בטון קרה ומחוספסת, מחליטה לנצל
את המרחב שניתן לך בין האבנים. הכל ישנו שם, חוף קסום, מים
קרירים, חול מלטף ושמש מדגדגת. עם כל אלו את לא בודדה. יש לך
את הטבע, ואת עצמך, וזה כל מה שאי פעם ביקשת.
מרחוק, את שומעת הלמות של תופים מסתוריים, אך אין ביכולתך
לאמוד את הכיוון ממנו באים הצלילים. את מתעלמת. ממשיכה בשלך,
מסלול בריא לחיים מאושרים, כך נדמה. התיפוף מתגבר, מתדפק על
הדלתות הנעולות של ההוויה שלך, אך בחירתך אחרת, מהוסה. את
מכירה את הקול הזה, מזהה אותו כפעימות לבך המבקש חברה, אך שלא
כתמיד, הקולות באים מחוצה לך. ואת תוהה על משמעותם.
בפינה רחוקה של הכרתך האטומה, מזהה את רסיסים זעירים של בטון
מפוזרים על החול, כאילו החומה עצמה מנסה ללא הועיל לבקע פתח.
את נחרדת, הלא נודע מאפיל את מחשבתך, כמו ענן אפור קליל שמכסה
את השמש ומצנן את אורה.
גבך אל החומה, מבטך שלוח רחוק על פני המים אל האופק, את תוהה
לפשרה של המציאות אשר מעבר, ואינך יודעת תשובה.

זיכרונך חוזר אחור אל אותו הלילה, אשר הביא בקבוק קטן על גבי
הקצף אל חוף המבטחים שלך. בתמיהה בהית במיכל הזכוכית הנ"ל,
משתוממת על תוכנו ויותר מכך על עצם הופעתו שם. אך אמונתך כי
הכל לטובה, ודברים מתרחשים למענך, מביאה אותך לשתות את הנוזל
החריף בלגימה אחת.
שכובה על החול הצונן, מבטך מרקד בין כוכבים רחוקים ועלומי שם,
קולות הלילה מלווים אותך במסע מופלא, ואת מרחפת באוויר, כצפה
באמבטיה מלאה מים ענוגים. עוברת גבוה, מעל חומותייך המוכרות,
אך הנוזל החריף משפיע על מגבלותייך, מעדן אותם, מקהה את חושייך
החדים. רדומה מעט, מחייכת בלי סיבה, את מרחפת אט אל עבר חומתו
של אחר. והוא, שיכור כמוך, מרחף אל על, ופוגש בך. למעלה, גבוה,
אתם נסחפים יחדיו אל מחוזות לא נודעים. אך עם התקרבות קצו של
הליל, מתחיל הקסם להתפוגג, וכל אחד חוזר אל חומתו הבטוחה,
כשבזיכרונו המטושטש, הקסם נראה כמעט כחלום ותו לא.
אך למחרת את מוצאת את הבקבוק מונח על החול, ולמרבה הפלא הוא
מלא שנית. בלילה אחר, כשמצב רוחך מבקש זאת, את שותה את אותו
הנוזל, חריף אך אהוב, ונסחפת לקסם רחוק פעם נוספת.
מימד חדש נוסף לחייך, בזכות הבקבוק המתמלא מחדש בכל פעם,
ולילות הקסם שחווה את בזכותו. אך בלי השפעתו המרככת של הנוזל
על תודעתך, אין את מעזה להתקרב ולבחון את המוצקות של חומותייך.
ורק קמצוץ קטן של אבק פיות בתוכך, קורא לך לקפוץ אל תוך הים
ולהתחיל לשחות, רחוק, אל עבר יבשה לא נודעת.

לכולנו יש חומות, שונות בגדלן, בצבען, ובמשמעותן. ישנם מבינינו
אשר מתייחסים אל החומות כאל שלטי אזהרה גרידא, וישנם כאלו אשר
מבכרים מתוך ניסיון לעולם לא להרים ראש ולהביט אל מה שנמצא
מעבר.
הקסם בתוכך. את נסיכה מאגדות רחוקות, ואת יודעת זאת מבלי שאגיד
לך. אם רק תגעי בחומותייך, תוכלי לחוש את השפעתן המרככת של
מחשבותייך על החומות, ותביני שהיא יעילה הרבה יותר מהשפעתו
המרככת של הנוזל ששורף מעט בגרונך. ותדעי שביכולתך למוטט כהרף
עין את חומות ההיגיון הללו, ועם זאת להישאר בפיסת גן העדן שלך,
על קו החוף השומם והטהור.
רק תאמיני.

מי יתן ותמצאי את הנסיך שלך..

נסיכה שלי. מי היה מאמין...?