היצירה היחידה שלי, בינתיים, שנכתבה מהדימיון, למרות
שהרגשות... הם אמיתיים, נובעים מהפחד שיום אחד זה באמת יקרה,
ומרגשות דומים וכואבים לאחר אירוע מסוים.

העננים היו אפרפרים, וכיסו את השמיים במין שמיכת פוך. עצי
השקדייה היו מעוטרים בעלים ירקרקים קטנים שזעו מעט ממשב הרוח
הקל. הקול היחיד שנשמע היה הטפטוף הרך של הטיפות שעדיין לא
נשרו מן העלים, מאז הגשם האחרון.
מזג אוויר סגרירי למדי בשביל חודש אפריל.
"דווקא מתאים לי," היא חשבה לעצמה, ורק כששמעה את צליל קולה
מפר את הדממה המוחלטת, הבינה שכמעט לא נשמה מאז הגיעה לכאן.
ליד המצבה היה ספסל עץ קטן ונחמד למראה. "במיוחד בשבילי,"
מלמלה והתיישבה עליו, למרות שהיה לח מעט מהגשם.
היא התכרבלה בצעיף שלה והביטה באותיות החקוקות על האבן, וניסתה
להיזכר במה שהתכוונה לומר.
היה לה בתיק ספר תהילים קטן. היא הביאה אותו כי חשבה לקרוא
מזמור. אבל התחרטה. לא ידעה איזה, או איך.
"רק לחשוב שעברה כמעט שנה מאז דיברנו..." מלמלה. "ניסיתי, באמת
שניסיתי, ובגלל איפה שאתה עכשיו..." מבטה התעכב על זר הפרחים
שהניחה כאן אתמול, בהלוויה. כל כך קטן וצנוע, כמעט עלוב לעומת
כל השאר. היא גידלה את הפרחים בעצמה, באדניות שהיו לה בדירה
השכורה, והשקיעה בהם את כל נפשה. כשהוא נהרג, היא ידעה שהיא
תקטוף את הפרחים שכבר פרחו, תסדר אותם יפה, כמו שהיא יודעת,
ותביא לו אותם. היא אפילו לא חשבה על האפשרות לקנות זר יפה
יותר בחנות.
"בגלל מה שקרה לך, בגלל שעכשיו לא הוגן להאשים אותך וגם לא
יעזור לי, אני לא אעשה את זה."
אתמול היא עמדה עם החבר'ה, בנפרד מהמשפחה והחברים, בחיבוק
קבוצתי. אתמול היא רק הסתכלה על הבעות הפנים של האנשים, שנעו
מהלם מוחלט, דרך עצב עמוק ועד לכעס מר, ולא יכלה להפסיק
לבכות.
עכשיו לא יכלה.
גם כשרצתה לומר משהו, אז לפני המשפחה והחברים, שחיכו לשמוע את
הסופרת של החבר'ה, לא יכלה.
לא יכלה לדבר עליו בכיוון הזה.
העובדה שמת עדיין לא נקלטה בשלמות במוחה.
עכשיו, כשהייתה לבד, ולא הייתה צריכה לסבול את המבטים שבהו בה,
ברון ובגדי, היחידים מבין החבר'ה שעדיין לבשו מדים, עכשיו יכלה
לחשוב.
וברגע שהתחילה, המילים, ובעיקר הכוונות, פשוט זרמו החוצה. היא
לא ידעה שכל כך מעט מילים יכולות לבטא כה הרבה.
"לא דיברתי איתך כמעט 9 חודשים ולא התראינו כמעט שנתיים, ובכל
זאת תמיד הרגשתי ואני עדיין מרגישה מאוד קרובה אליך. מוזר
שלמרות כל השיחות שניהלנו אני לא יודעת עליך הרבה. על העולם
שלך, הפנימי, אני מתכוונת. כיסינו נושאים כמו חיים, פוליטיקה,
אמונה... על מה לא דיברנו, אבל אף פעם לא נכנסנו לפסים אישיים.

הלכה ההזדמנות להכיר אותך, להתקרב אליך באמת.
עכשיו כבר מאוחר מדי להיזכר. אי אפשר לתקן משהו שאף פעם לא
התקלקל, אלא פשוט לא הגיע לשלב מתקדם יותר.
בתכל'ס, אין לי הרבה מה לומר לך, מעולם לא היה לי.
אני כאן רק כדי להיות איתך, להרגיש קרובה אליך, שתדע שלמרות
שב-LIVE זה לא כל כך עבד, תמיד היינו חברים. אני רוצה שתדע
שבעיניי, תמיד היית חבר שלי. ותמיד תהיה. ושום דבר שבעולם לא
יגרום לי לשכוח אותך."
דמעה אחת, רק אחת, קטנה וצנועה, נצנצה בעין שמאל. לאט לאט היא
בצבצה, עוד ועוד, עד שנשרה על הלחי. ושם נשארה.
תמר לא הצליחה להבין למה הוא התעקש להמשיך לשרת בקרבי גם אחרי
שסיים את הסדיר ואת כל הקבע שחתם.
"רון אמור להשתחרר בעוד חודש, וגדי חתם לפני חודשיים שנה קבע,
בגלל משהו שקשור לחיל האוויר שלא הבנתי..." סיפרה לו. "אני
משתחררת, בעוד 4 חודשים, בדיוק בזמן ליום ההולדת שלי." היא
עצרה רגע והביטה לשמיים, נראה היה לה ששמעה רעם.
אחרי כמה שניות משכה בכתפיה וחזרה למונולוג שניהלה. "בעוד כמעט
3 שבועות זה יהיה..." היא קימטה את מצחה. "6 שנים שאנחנו
מכירים. אני אבוא."
טיפת גשם נשרה על הלחי הימנית, כמעט באותו מקום שבו נחה הדמעה
היחידה על הלחי השניה. תמר שלחה יד וסילקה את שתי הטיפות
המלוחות מפניה.
"אני צריכה לחזור לבסיס." אמרה והסתכלה לכיוון השער. היא
הדליקה נר זיכרון וצירפה אותו לשאר, למרות שגם אתמול הדליקה
אחד. הרגישה שהיא צריכה לעשות את זה לבד, כדי שזה יהיה נכון.
התרוממה והתחילה להתרחק, אבל אז ראתה משהו, ועצרה.
היא ירדה מהשביל והרימה אבן קטנה, שכאילו קרצה אליה.
תמר חזרה למצבת האבן עמוסת זרי הפרחים, ונזכרה כמה אנשים היו
כאן אתמול.
המון חברים, משפחה, משמר כבוד וחברים מהצבא, שהמדים החומים
שלהם בלטו על רקע השחור.
"ואנחנו, חבורה של 13 איש, עומדים יחד. אני, רון וגדי אפילו לא
הספקנו לחזור הביתה לרגע ולהוריד את השריד בצבע הירוק-זית
שמזכיר באופן כה מוחשי את העובדה שאיתן כבר לא כאן," אמרה
לעצמה.
תמר דקלמה בשקט את קינת דוד, הניחה את האבן הקטנה ליד הזר
שהביאה אתמול, פנתה לעבר השער והתחילה לרוץ.
ברחה מהדמעות, מהעצב, מהכאב, לא מסתכלת כדי לא להיכנע לפיתוי
ולחזור.
היא הגיעה לאוטו בדיוק כשמבול ניתך על הארץ, בטח מכבה את כל
הנרות שהודלקו אתמול לזכרו. ואת הנר שהיא הדליקה לפני דקה.
היא הסתכלה שוב לכיוון בית הקברות בזמן שסובבה את המפתח
במנעול, והבינה שהשאירה שם את כל הכאב והעצב, בעצם הכל, חוץ
משני דברים.
את הזיכרונות, ואת העתיד.