בין שלטי הפרסום של גאולה ישנה שורה של ספסלים. הם מפנים את
גבם אל זוהמת הרחוב ותנועתו הסואנת, ופונים במקומם אל נוף
הואדי. זוגות זוגות מטיילים להם לעת ערב, חסידים וחסודות לאורך
הכביש, מתיישבים על ספסלי הגאולה ומבצעים עליהם את הרומנטיקה
הפשוטה של שיחת חולין שלובת ידיים. שנים אני צופה בהם ומקנא.
הייתי רוצה את הפשטות הזאת, לצאת את ביתי עם זוגתי, להפנות את
גבי לעולם ולניסיוני, כאותם מאמינים אשר אינם יודעים את חסד
בורותם.
רציתי להיות כך איתך. שיום אחד נתהלך בגאולה יחדיו. כקוריוז
אולי, כרעיון הנזרק לחלל במפתיע. רציתי שתשבי איתי, שנדבר, כמו
שתמיד דיברנו. ללא הפסקה, ללא כיוון, ללא משמעות.
שכבנו פעם, פעמיים, תלוי איך סופרים. בפעם השניה גופנו בגד
בנו. "כנראה שהגוף שלי פחות מתירני ממני" אמרת לי, וחשבתי כך
גם על גופי. אולי אם גופי לא ידע שלא לשם כך נועדנו, הייתי עוד
מצליח להכאיב לך כמו שהכאבתי לך בפעם הראשונה. אני זוכר איך
עוד לפני שכאב, ישבת על בטני והחדרת אותי לתוכך כשגבך אלי.
לרגע ראיתי מהצד איך את נראית כשאת שוכבת איתי.
זה נראה פשוט נפלא.