היא פלטה אנחה של שעמום, של אי אכפתיות.
- איבדתי את הפרספקטיבה.
צופה בילדים בחוץ, מסתכלת באותה נקודה על ההשתקפות שלו בזכוכית
המפרידה.
הוא זז קצת, מתנער; היא רואה.
העיניים פתוחות רק חריץ, צופה בה מבעד לריסים.
היא שונאת כשהוא צופה בה ככה.
מרגישה כאילו מישהו צופה בה מאחוריה, צופה בה צופה בו, צופה
בה.
מתוך שעמום וניסיון להוכיח משהו לעצמה היא הצמידה את ידה
לחלון, רואה את האדים מתאספים, נסוגה- והם נשארים.  ביד השניה
המתכת כבר לא קרה, אלא חמימה מחום גופה המתמשך.
"טוב, דיי" היא אומרת אל שניהם.
היא קמה חצי בתנועת ריקוד, הולכת אליו, ומכה את הרקה שלו עם
הקנה, הולכת להכין לעצמה אוכל.