האכזבה אינה נחסכת גם מימים שאינם נושאים בתוכם שום הבטחה, הוא
חושב לעצמו. עיניו החומות מביטות-לא מביטות בנקודה מסויימת
שמולו. אולי בטלוויזיה הכבויה, אולי בקיר הלבן.
המוזיקה ברקע מסיחה מעט את דעתו.
מנסה להבין על מה ולמה, ואיך ממשיכים. והאם די במודעות כדי
להעלים את הכאב.
אינרציה איננה מילה סימפטית.
לעולם אינו מפסיק לחכות. לסימן, לרמז. לקול. אפילו לכמה משפטים
בודדים. משהו.
וגם עכשיו, כשלילה וכשחושך. כאשר כל הרחוב כבר ישן. אנשים
נולדים ומתים.
התיאטרליות.
הכאב נבלע בתוך קהות חושים שכזו, מעין אדישות.
לא נורא, הוא אומר לעצמו, כמעט בקול. יש את מחר.
אבל מה יגיד לעצמו מחר, כשיגלה שהכל, אבל הכל, נשאר כשהיה?
וגם השיר כבר נגמר.