"הוראות שימוש"
(נא לשפוט ולהביע הערכה ספרותית מעמיקה על חשיבותו של
הפסיק... נא לא לקרא את הקטע אם: הקנקן נראה לכם שבור, אם
העלילה נסתרת לכם מידי, אם היצירה נכתבה עבורכם, אם בין השורות
והאותיות שלכם יש לבן של דף, אם עוד לא הצלחתם לראות מעבר לאף
שלכם ואם אתם לא מנסים ... )

(התחלה)

המפותלת ונפלאה ובפחד תהומי של אובדן היא נכנסה ללב שלי, שנשאר
עוד פתוח מזה שנה וחצי.
ומסביבי בגוון לבן נחשי היא משחקת, משתובבת, ואני מוקסם עד
עמקי עצם הווייתי, ואם על עצם אז זה לא מה שהיה פעם.
כי אין כמו החיכוך הראשוני, הלטיפה הגנובה הראשונה שנחמקת
מהעין, נבלעת בדשא הגבוה שמצמיחות שנות זיכרון וחוויה של
חיים.
אך מבעד לאותו עשב סמיך היא תמיד תביט בי, ואולי זה פגם, אבל
במבט לא אובייקטיבי לחלוטין שנח כעת על פניה אני רואה ומחפש
עוד, צמא לחוסר מושלמות שתפיח בי את ההתנשאות הרגילה, צחוק
אירוני למה שאיני רוצה להגיד בקול רם, ונלחש תמיד מתחת לשפם
שלא גוזז מזמן.
לעקוץ נקודות חולשה בה. ואני בקרב מטורף על מה שהיא אינה רוצה
לתת, אמונה במשחק ואת התפקיד אני יודע מלידה, משחק בחומר
המילים, מעצב ומכוון למטרה, מחטיא, מנסה שוב, והדחף אבד ולא
ישוב, לא לדקות הבאות. אני מלטף במבט סוקר. הרוח שנושבת בי
דוחפת אותי לשלוח מבטים גם לגבעות זקורות חשופות כמעט.
מלשחק את התפקיד נהיית לי הבחילה הרגילה.
רק בתאונת דרכים, ואולי כל תאונה מתרחשת בדרך, ואולי תאונות הם
הביצוע המושלם של המשימה, זה לא חשוב. ומה שכן חשוב תמיד ילווה
אותי גם בדרך העולה או היורדת המפשקת רגל לאנחה למבט חודר,
חוזר.
זה לא מה שמהנה, כי אני ממשיך מכאן והלאה, מסתובב חזרה, שוכח
שמבטי מלווה את חמוקיה זה זמן רב מכדי להישאר מבט תמים והנה
הופך להיות מבט מזומה ורוגש כולו, רעד מהיר בעיניים מתחמקות
ממפגש, מבוכה שנשפכת אחד לשני במבט לתוך אישון רוטט ומתרחב.
נבוכה מסתובבת לחלון, הנוף נשקף מהחלון אליה דרך עין חומה
אליי, איזה יופי. אמיתי מידיי, כל זה חי לי ומחייה לי התרגשות
ישנה.

תאהבי אותי, אני חסר פגמים, מבין ומתחשב ולא חושב על שום דבר
שיכול להרע לך. אם לא תאהבי אני אהרוג. במחשבה עמומה עמוקה
נזרמת עם הדרך העולה, נשפכת בלחץ עין שמאל, מביט בה וזה כל כך
נעים.
חוזר למשחק, קשר עין, והנה כל מה שחשבה אי פעם ועוד תחשוב,
מוצג ממני ודרך העין, שהיא סתם חומה רגילה ונפש בוערת עם סודות
ואוויות הרגילות של כל איש ובטח אישה, שמרגישה מיוחדת מידיי,
לרגע קצר מידיי מסיטה מבט בסומק קל. באטימות תמימה כביכול
משאיר מבט, שנעוץ עמוק לה במחשוף זקור ולבן ומשעמם.
כל המשחק הזה כבר נמאס עליי והאתגר נשאר עומד בעינו, לא נגוע
ולא מופרע... באדישות קם ויורד מהאוטובוס מוקדם ממה שרציתי.
רצתי רץ, אז נרוץ. אני שולח רגל ועוד רגל והתנופה מתגברת. ככול
שאני עומד פחות, הדרך גולשת לי מתחת לרגליים והלאה משדה הראייה
שלי.

היה לי הרעיון של לא לעמוד יותר, ליפול, עם כל מה שזה אומר.
חבטה והכול שריטה ודם שמלידה מאיים לעזוב אותי, ואולי זה כמו
תמיד, אתה מאיים? צא! פעם, פעמיים, שלוש והרחוב קופץ, תמונת
אחר צהריים עולה ויורדת במאוזן כנגד עיניי, איזה יופי. אני
מאושר, זורם לי קצת מפה וקצת מפה. ומחשבות שהם כימיה ואנרגיה
ממקום למקום, הכרה ותודעה, הולך וחוזר מייד. כבר אשוב. מרפק,
ברך, ליישר את התמונה.

אני לא מצליח להצמיח את העשב איפה שהיא דרכה, היא או אחרת,
ומסביב העשב צומח עליי, ואני שוכח וממש מנסה לזכור מי אני, וכל
הזמן מתחרט, מחליף כיוון עם הרוח, בוחר לרוץ וליפול ולקום.
והנה אני הולך ולא חוזר והעשב גדל. ולא משנה מה אני עושה, מה
שאני רוצה...

זה לא מוצא חן בעיני, מי אני שאחליט מה אני עושה? והיא תקועה
כמו התמונה שלא עוזבת אותי. כשסבא שלי נפטר והייתי בן חמש,
קפצתי מצד אחד לצד השני של המדרכה והבנתי ששום דבר כבר לא
יחזור להיות כמו שהיה פעם. והתמונה שלה ערומה על מצעים צהובים,
לא עוזבת אותי.
שנאתי את זה שלא הצלחתי למצוא מספיק פגמים בה, שלא הצלחתי
להתנשא לאורך זמן. אז נפרדנו.

ואם לא תאהבי אותי אני אהרוג, במחשבה. תאהבי אותי, אני חסר
פגמים ואבין אותך, אני אשלים לך משפטים, אנחם ותמיד אדע מה את
רוצה, אני אסתכל לך בעיניים ישר ולא אתחמק וכשתבקשי את האמת
אני אגיד לך, אני אוהב אותך.
ובפיהוק מבטל הרוח תנשב אותך מהעשב הסמיך של הזיכרון.
האוטובוס כבר מזמן עבר והיא בחלון עם מבט קבוע ומשועמם, ובטח
מוזר לה לראות אותי יושב בתחנה מדמם ומחייך. קיבלתי את התפקיד
מהר מידיי ולא הייתי מוכן. כיווץ מטופש של שרירי הלחי, והנה לך
חיוך.
מחריד אותי כל הסיפור שהפכתי להיות מה שאני שונא, ומחריד יותר
שהדבר הזה, זה אני.

לי בשבילי לעצמי ....