את אהבתנו אני קוברת
בחצר, קרוב לגדר,
מאחורי גינת התבלינים.
ולטקס לא לובשת שחורים,
אלא לבן.
לא כי איני מתאבלת,
אלא כי אני
נכנעת.
לבדי אני עומדת
קמלה בתוך אביב פורח
ומתריס.
בזה אחר זה מניחה
או משליכה, לתוך הקבר
את כל המילים שנאמרו
ואלו שעוד נשארו,
את כל השירים, המכתבים,
שישמרו.
את כל הנשיקות, החיבוקים,
הרגעים המתוקים,
הממכרים.
את מה שכה אהבנו,
ביחד ולחוד,
עד שכבר הפסיקה מנגינת אותו ריקוד,
כמו חותמת, כמו פוסקת -
תם הזמן.
כעת כבו את האורות, לכו
הביתה.
דמעות כאב אז מרטיבות,
יוצרות שלולית קטנה של מים
בין מה שכבר נגמר,
שכבר אבוד, לבין מה שכואב
עדיין.
שוכב על דשא,
מיותם.
ולסיום אני עוד מניחה לאט
את כל ההבטחות,
שלא היו, או שהופרו,
וגם את אלה שקוימו,
מי יודע, אולי ביום מן הימים
תנבט כאן
סליחה גדולה
ושכחה.
ולסיום רק מכסה הכל
בעפר ובחול -
סופו של המחול.
ושמה שלט עץ קטן,
שלוש מילים שנשארות
ומסמנות.
פה.
אהבנו.
אנחנו.
-מאי 04 בהשראת הכל... - |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.