היא הייתה לבד, היא תמיד הייתה לבד...
היא אף פעם לא הבינה מה זה משנה לעזאזל.
היא הייתה כל יום קמה, חיה את חייה הבורגנים, המעייפים
והמשעממים, בתקווה לנסות לחיות אותם בכיף.
היא הייתה אומללה, אבל תמיד ניסתה להראות לכולם שהיא לא.
תמיד הייתה שם בשביל כולם, אפילו לאנשים ששנאה היא עזרה. היא
לא הייתה ממש מיוחדת במראה לא מדהימה אבל גם ממש ממש לא
מכוערת.
היא הייתה כמעט מושלמת... לך תגדיר מושלמת. (דרך אגב אני באתי
בתאוריה שאני ממש לא בטוחה לגביה אבל לדעתי מושלמות זה יתרונות
וחסרונות בכל תחום כי הרי כבר מזמן פסלנו את הרעיון שמושלמות
זה יתרונות בהכל, ולכן אם יהיו לך גם חסרונות וגם יתרונות בכל
תחום אז תהיה מושלם... אז מהבחינה הזאת היא הייתה ממש
מושלמת.)
יום אחד היא ראתה אותו. היא עמדה שם והסתכלה עליו, רק הסתכלה
עליו.
הוא אימלל אותה, אפילו אם זה היה לא ממש בכוונה, אתם צריכים
להבין ששום דבר לא היה ממש ברור ועדיין לא ברור לאף אחד על
המקרה הטראגי הזה. היא הייתה בוכה לילות שלמים מחכה שיבין שהיא
שם, מחכה לו, היא רצתה כבר להתייאש כי הרי אף פעם הם לא מבינים
שהיא שם מחכה להם. הם לא רואים אותה.
היא המשיכה בחייה, אומנם בקושי רב אבל היא ניסתה להמשיך
ולהפגין את שמחת החיים שתמיד הייתה לה. היא המשיכה לעזור
לאחרים אבל אף אחד לא ממש ראה אותה, נעלמת שם כבתוך עצמה שקועה
בהירהורים ומחפשת לה מפלט מהחיים שלה בעזרת פיות ופנטסיות
אחרות.
היא תמיד פינטזה על הרגע בו הוא יקלוט ויבוא אליה. אבל כל פעם
שראתה אותו היא התאכזבה מחדש על כמה שהמציאות אפורה.
פעם מישהו אמר לי שאין דבר כזה מציאות שחור לבן אלא שהמציאות
היא ציבעונית, אבל אתם יודעים מה, אני חושבת שהמציאות היא לא
שחור לבן ולא צבעונית אלא רק אפורה וזהו (אבל לאפור יש המון
גוונים...).
בינתיים היא נעלמה לה לאט לאט מפגישה לפגישה, מקרית כמובן,
איתו. היא כמעט שהפכה לצל דק ובהיר של בקושי אחוז אחד משמחת
החיים שהייתה לה פעם. היא כבר לא יכלה לעזור לאחרים או אפילו
לעצמה. היא יותר לא צחקה, ואפילו כבר לא חייכה, אבל לידו אפילו
שכבר כמעט שהתייאשה ממנו היא ניסתה להראות עצמה שוב.
עד שיום אחד הוא התעורר וראה אותה לידו שם כ"כ קטנה ושבירה,
היא לא ראתה אותו ולכן גם לא שיחקה כעצמה שוב. היא הייתה שם
מולו עומדת בצד ומשרבטת במחברת שתמיד הסתובבה איתה, היא הייתה
פתאום כ"כ יפה, כ"כ שבירה, עדינה, היא פשוט הייתה מדהימה.
זהו זה, הוא נשבה בקסמה, היא עכשיו לא עוד ילדה קטנה בשבילו
אלא אישה יפה ושבירה שצריך להגן עליה.
כשהיא ראתה את זה היא שמחה, איזה שמחה, היא הייתה מאושרת!!!
אבל כל פעם שהם נפרדו היא שוב חזרה להיות שבר-כלי והפנטזיות
חגגו. עד שיום אחד הוא החליט שזהו, קשה לו, שהוא לא יכול יותר
מכל מיני סיבות מפוברקות שהוא תירץ לה.

אבל מה שהוא לא ידע זה שזה באמת היה זהו! כי גם היא החליטה
שזהו. היא אהבה אותו יותר מדי ונשברה ברגע שהוא אמר לה שזהו.
היא החליטה שהיא לא מוכנה לחזור להיות שוב שבר-כלי. והיא פחדה
להישאר לבד למרות שידעה שמאותו הרגע לא תוכל עוד להתאהב באף
אחד ולא תסמוך על אף גבר יותר לעולם.