"אתה דפוק לגמרי. ממש דפוק." רוני חייכה והדביקה לי נשיקה קטנה
בין השפתיים. "ורק בגלל זה אני אוהבת אותך כל-כך."
התבוננתי בה כשקמה ופסעה בקלילות אל המטבח. כמו תמיד - ה'שוקו
שאחרי'. רוני חזרה, מתעכבת רגע על יד החלון.
"את מודעת לזה שאת ערומה?" שאלתי.
"כן, כן, וחצי באר-שבע בטח רואה לי הכל, ומחר אני אהיה שיחת
האוניברסיטה ומחרתיים נערת האמצע של 'שבע - נכון?"
לא היה טעם לנסות ולהתווכח - לא עם רוני. אין משהו בעולם שיכול
להביך את רוני. את זה היא דאגה להבהיר לי עוד ביציאה הראשונה
שלנו. רוני הייתה משוחררת. משוחררת מכל הכבלים החונקים אותנו
יום-יום. אופנה, מנהגים, רכילות - לא אצל רוני. היא חיה בשלום
עם כל סנטימטר בגופה, ועם כל פן באופייה הנדיר -  כך נחסך ממנה
העיסוק המתמיד בהצגות המוכרות כל-כך לכולנו. "מטופש!" הייתה
מכריזה, "אנשים כל-כך עסוקים בלהציג את מה שהיו רוצים להיות
במקום פשוט להיות! בזבוז זמן."
חופש. חופש טהור. כן, כן, נאנחתי לעצמי - זו רוני. אוצר יקר של
חופש נקי וטהור. וכמובן - האוצר שלי. חייכתי לי בסיפוק עצמי לא
מוסבר.
"רוצה קצת?" אצבע נוטפת שוקו קר החליקה על שפתיי, משחקת בין
פנים לחוץ. משם לסנטר, גולשת בעדינות במורד הצוואר, חוצה לרוחב
החזה, מתעכבת קלות בין השערות המעטות הפזורות עליו, שועטת מטה
במורד הבטן, עד שנעצרה על הצלקת.
ארוכה ודקה, מתוחה בקו אלכסוני מדוד המתעקל בקצהו. רוני החליקה
באצבעה על הצלקת הלוך ושוב.
"אתה מרגיש כשנוגעים?"
"לא", שיקרתי, ספק לרוני ספק לעצמי, "כבר לא."
"אתה יודע שאף פעם לא סיפרת לי איך קיבלת את הצלקת הזאת?" בטח
שאני יודע - לאף אחד לא סיפרתי.
"בטח עוד לא סיפרת לאף אחד, נכון?" כמו ספר פתוח - אי אפשר
להסתיר ממנה כלום.
"אולי תספר לי - רק לי?" הרגשתי איך אני נכנע לאצבעותיה
המשוטטות על גופי, לקולה המלטף אותי מבפנים - נכנע לעצמי.
"למה לא", נאנחתי, "אני ממילא לא יכול להסתיר ממך כלום - נכון,
מלאך?"
סידרתי את הכרית, הזדקפתי לתנוחה נוחה יותר לדיבור ופתחתי.

"בשלוש לפנות בוקר נחת המסוק ב'הדסה'. אחרי מספר דקות בחדר
הלם, הובהלתי לחדר הניתוח. חלפו כמה שעות, וכשסיימו עם
האינסטלציה שלי הגיע הזמן לסגור אותי. למזלי היה שם פלסטיקאי,
עד היום אני לא יודע איך קוראים לו, שחשב שבתור חייל מגיעה לי
תפירה יפה ונקייה ("שלא יבהיל בחורות אחר-כך, המסכן...") וזהו
- בזכותו יש לך היום מה ללטף."
חייכתי. רוני לא חייכה.
"אתה תמיד מתחיל את הסיפור מהסוף ואף פעם לא מגיע להתחלה. אולי
סוף סוף אני אזכה לשמוע איך בכלל הגעת לשולחן הניתוחים? אתה
יודע - אנשים לא נשכבים סתם ככה במסוק, עם בטן פתוחה, ומבקשים
מהטייס - 'הדסה בבקשה'! הלילה אני רוצה לשמוע את הכל, מההתחלה.
הגיע הזמן שתכניס סוף סוף מישהו למקדש הזה שלך, אי שם מתחת
לצלקת".
רוני נשקה ברוך על מצחי, מעבירה יד עדינה ואוהבת בשערותיי.
"מה אתה יודע, אולי זה אפילו יגרום לך להרגיש טוב?"
היא השתתקה.
שקט. התבוננתי מן החלון בלילה השחור, בכוכבים הבוהקים, מניח
לעצמי לשקוע אט אט בעבר, נסחף במערבולת הזמן, מתמסר לזיכרון.

"חובש! אני צריך חובש! יש כאן אחד קשה!"
מי קשה? אני?  אור מסנוור על עיניי, ולאחריו המולת צוות רפואי.
שקיות נקרעות, תחבושות , כלי ניתוח. וחושך. ושקט.
אני לא יודע כמה זמן חלף, ושוב האור המסנוור על פניי.
"או.קיי, הוא יציב! למסוק."  מסוק? איזה מסוק? איזה מן חלום
זה? למה אני לא מסוגל לזוז?
וחושך. ושקט.
"היי! אתה שוב פעם מתחיל מהאמצע! אני לא יכולה להבין ככה כלום!
תנסה לחזור עוד קצת אחורה. בבקשה. בשבילי." רוני חזרה להישען
על כתפי, טומנת את ראשה בשקע החמים בין הצוואר והחזה -  'בקעת
רוני' היא קראה לו. זה היה המקום שלה. רק שלה.
"אז איך הכל התחיל? זה היה בנובמבר - 1991."
"באותה התקופה שרתתי כמפקד צוות ביחידת המסתערבים 'דובדבן'.
חדור אמונה בצדקת הדרך, באמצעים המקודשים על ידי המטרה, שבוי
בתדמית הלוחם, פיקדתי על הצוות הוותיק של היחידה. היום הוא
ה-12/11, והסיפור מתחיל...
באותו היום נקראנו לתדריך אצל מפקד החטיבה. על פי רוב נערכו
התדריכים ביחידה עצמה ולכן הופתענו מעט מההזמנה לחטיבה. מפקד
היחידה אמר לי שהוא עצמו אינו בסוד העניינים, וכי המח"ט דרש את
הצוות שלי למבצע חשאי שייערך מספר ימים וזהו. בלי שאלות".
בלי תשובות.
"כשנכנסנו לחדר כבר היה ברור שלא מדובר במבצע שיגרתי. על הלוח
לא חיכתה לנו תמונתו של  מבוקש, לא תצלום אויר של בית בלב
שכונת מגורים ערבית, לא רשימת כוחות נלווים וכוחות חילוץ, תדרי
קשר, או כל אחד מן הדברים שהיינו מורגלים בהם כל-כך. שתי מילים
נרשמו בגדול על הלוח: 'מבצע מצפון'. למעט שורה סתומה זו היה
הלוח ריק לגמרי. המתנו. לאחר מספר דקות נכנס המח"ט. לבד. בלי
קמב"ץ. בלי נציג שב"כ. בלי קציני מטה אחרים. משהו מוזר מאוד
עמד להתרחש  ולנו לא היה מושג מהו. המח"ט השתעל קלות ופתח.
"לפני מספר שבועות הגיע לידי חיבור שכתב נער בן 13 מאחד הכפרים
בסביבה. הנער מספר על החיים בצל שלטון צה"ל. על הדפיקות באישון
ליל. החיפושים החוזרים בביתו. על מכות. על השפלה. על פחד. פחד,
חיילים. והוא מתאר את הפחד כמו שלא חשתם בו מעולם. כמו שאני לא
חשתי מעולם. חיילים! אם נרצה ואם לא, בצד המטיל אימה זו עומדים
אנחנו. לא אחרים. הייתכן? איזו מטרה מקדשת עד כדי כך אמצעים
כאלו? ומי כאן מגזים? הנער הפלשתיני, או אנחנו? השאלות הללו לא
יכולות להישאר ללא מענה. לא בחטיבה שלי. לא בצבא שלנו!"
המח"ט השתתק, העביר מבטו על פנינו, מוודא כי כולנו עוקבים
אחריו. כולנו איתו.
"אז מה עושים?", הוא המשיך. שוב דומיה. "היום אני מעניק לכם
הזדמנות שהיא זכות גדולה, אך גם חובה גדולה. הזדמנות לשפוט את
מעשיכם בראי החיים האמיתיים. לא דרך מטרות. לא דרך אמצעים. אתם
הצוות הותיק ביותר ביחידה. מאחוריכם די מבצעים על מנת שתוכלו
ללמד את הצעירים את מלאכתם של המסתערבים. אך בסיומו של מבצע זה
מיועד לכם תפקיד חשוב בהרבה. אתם תלמדו אותנו מה זה להיות
ערבי!"
בהמשך הסביר לנו המח"ט את המבצע לפרטיו. אז עוד לא ירדתי
לעומקו של השם שנבחר, 'מבצע מצפון', עדיין לא. מיד בתום התדריך
נדרשנו להתחפש למקומיים, דבר שהיה עבורנו שיגרה. כמעט שיגרה.
הפעם לא היה לגופנו אפוד מגן, לא נשק מוסלק, לא מכשיר קשר זעיר
ולא כובע הזיהוי בכיס. לא עוד מסתערבים. הפעם מקומיים. את הנשק
הפקדנו בחטיבה, ולאחר מכן עברנו מסדר לוודא שאיננו נושאים כל
סימן זיהוי צה"לי. צויידנו בתעודות זיהוי מקומיות והמתנו להמשך
התדריך.
בינתיים, באולם הסמוך, ישבו עשרים לוחמי הצוות של סיירת
הצנחנים אשר הוזמן על ידי המח"ט ל 'פעילות יזומה ללכידת
מבוקשים'. הם שמעו מהקמב"ץ הרצאה על 'הבית שבתמונה', ובו
מסתתרים על פי החשד מספר מבוקשים 'חמים'. לוחמי הצוות קיבלו
תדריך מפורט. דרכי הגישה לבית, חלוקת חוליות הפריצה, כוחות
חילוץ, תרחישים אפשריים, נוהלי פתיחה באש וכו'. נציג השב"כ
שהשתתף בתדריך הדגיש כי ייתכן ובבית שוכנים מבוקשים חמושים
ומסוכנים ולכן ביקש לנקוט אמצעי זהירות רבים ככל הניתן, על מנת
להבטיח כי לכוחותינו לא יהיו נפגעים. "תוך מספר שעות", הבטיח,
"יהיו בידיכם תצלומים מעודכנים של מפקד החוליה בעצמו".
אנחנו, כמובן, הצטלמנו.
מאוחר יותר נפרד מאתנו המח"ט. "בימים הקרובים יפשטו חיילים על
הבית שבו תשהו. לא אומר לכם מתי. אני רוצה שתחוו את ההפתעה עד
כמה שניתן. זכרו! בשום שלב אסור לכם לנסות ולהזדהות כחיילי
צה"ל. הם לא יאמינו לכם. הם אף תודרכו כי אתם עשויים לנקוט
בשיטה זו על מנת להתחמק מתפיסה. אני אלווה אתכם לכל אורך
המבצע. אני אף אשתתף בפריצה לבית. אני אישית ערב לביטחונכם.
חוץ ממני איש לא ידע את זהותכם האמיתית. שם המבצע הוא 'מצפון'
- אני מקווה שבסיומו תוכלו להיות אתם המצפון של צה"ל, ההוכחה
כי אנו באמת צבא אחר. בהצלחה!"
אני זוכר שחשבתי כי דבריו של המח"ט מעט יומרניים, ואולי
"גדולים עלינו", אבל למרות זאת כולנו שמחנו להרפתקה הקטנה
שציפתה לנו. כמה שאנחנו טעינו. אבל איך יכולנו לנחש.
הלילה הראשון עבר בשקט. למרות זאת כמעט ולא עצמתי עין. הפכתי
שוב ושוב במשמעויות שאפשר לייחס למבצע המוזר הזה. תהיתי מי
באמת עומד מאחוריו. המח"ט? אולי דרגים בכירים יותר? הרמטכ"ל?
הממשלה? ציפיתי לבואם של החיילים, מריץ במוחי את התסריט הכל-כך
מוכר של פריצה לבית ובו מבוקשים. כל נביחת כלב במרחק הקפיצה
אותי ממנוחתי, דורכת את חושיי. אך החיילים לא באו. גם לא בלילה
השני.
היינו שם חמישה: נעם, יניב, גיל, תומר ואני. ארבעה צעירים
פלשתינאים ואישה אחת. התבוננתי בראי. כמה פעמים פסעתי כך, לבוש
בבגדי אישה, עם השמלה השחורה וכיסוי הראש, מנסה לדמיין מה היו
חושבים העוברים ושבים לו רק ידעו שהאישה שמולם לובשת אפוד מגן,
חמושה באקדח, מחסניות, אוזניה זעירה וכובע זיהוי מוכן לשליפה.
הכובע. כובע  הפלאים שבהינף יד הופך אותך מאישה ערבייה לחייל.
אותו מגן קטן ורב עוצמה המבטיח אותך מאש כוחותינו.
"שייתפרו כאלה לעצמם", הייתי מגחך לעצמי. ועכשיו? איפה הכובע?
איפה הביטחון? מוזר, חשבתי, אני פגיע. בדיוק כמו כל אחד מהם.
צינה חלפה בגופי.
בלילה השלישי כבר התחלנו לחשוב שמשהו השתבש שם למעלה. אולי
החליטו שכל העסק מסוכן מידי? אולי עדיין ממתינים ל 'אור ירוק'
מהדרגים הבאמת גבוהים? ואולי מחר יבואו לאסוף אותנו ברכב של
היחידה, ויודיעו שכל המבצע בוטל? אט אט שקעתי בשינה, לראשונה
חש שלווה בביתי החדש, נינוח בזהותי השאולה.
וחושך. ושקט.

קול נפץ אדיר התיז אותי משנתי! הדלת נעקרה מציריה והתרסקה
בחבטה אל הרצפה. הסבתי ראשי לאחור, ומייד נישמע קול ניפוץ
החלונות. כל-כך מוכר. הם עובדים בדיוק לפי הספר. חיילים שעטו
פנימה מכל כיוון. פנסים מסנוורים צמודים לקנים, זוגות זוגות של
לוחמים נחושים, כובשים את הבית, חדר חדר.
"הלם!" אחת, שתיים, שלוש - פיצוץ! "נקי!"
"הלם!" אחת, שתיים, שלוש - פיצוץ! "נקי!"
הם טובים, הודיתי, עובדים מהר, חלק, נחוש! ממרחק נישמע קולו של
הסיור המטיל עוצר על הכפר. שלא יפריעו לנו להשליט סדר
וביטחון.
פקודות קצובות, פיצוצים, כמו מכונה משומנת היטב. שום דבר לא
יעצור אותם. תוך פחות משתי דקות הסתיים טיהור הבית כולו.
מתוזמנים היטב, מהירים ומדויקים. טובים, נאלצתי להודות שנית,
באמת טובים. כמה פעמים כבר הייתי שם?
"כולם פה!" צעק החייל, סוליית נעלו נעוצה חזק בעורפי וקנה
הרובה צמוד לראשי. "ארבעה ואישה - כמו שצפינו!"  שני זוגות
נשלחו לסרוק את הבית באופן מדוקדק יותר. יסודיים, חשבתי, מאוד
יסודיים. "מי מדבר עברית?" נבח אחד החיילים. הרמתי את ידי, כפי
שסיכמנו מראש.
נעל אדומה וכואבת ננעצה בחזקה בין צלעותיי.
"שאלתי מי מדבר עברית, לא אמרתי להרים יד!" שוב בעיטה. הפעם
בצד השני. לא נורא - ספגתי קשות מאלו באימונים. תערובת אורות
בכחול וצהוב הבהבה בחצר הבית. יופי, חשבתי, המח"ט כאן, השב"כ
כאן. עוד מעט הכל מאחורינו.
העמידו אותנו עם הפנים לקיר. חיפוש.
"נקיים!"
סובבו אותנו.
"דן!", פנה הקצין לאחד הלוחמים, "מה שהיה לא ראיתי, אבל יותר
לא לגעת באישה, ברור?!" בבקשה, ציינתי לעצמי, צה"ל לא כזה צבא
נורא.
הקצין שלף תמונה וניגש לנעם שעמד ראשון. בוחן את פניו לאור
הפנס. אחר כך מביט בתמונה, ושוב בפנים. ואז - חבטה! אגרוף
מדויק וכואב, היישר למרכז הפנים.
"למה?" נאנק נעם, מקפיד על מבטא ערבי. התשובה לא אחרה לבוא. קת
הנשק ננעצה בבטנו של נעם, וכשזה התקפל מעצמת המכה, השחיל לו
הקצין ברך לעומק הפנים, ולאחריה מרפק חד בעורף. בדיוק כמו
שלמדנו.
"המכה הראשונה", הסביר, "כי בבית שלך מסתתרים מבוקשים. האחרות,
כי מישהו צריך  כנראה ללמד אותך מתי לסתום את הפה!"
שלושת חיילי הנותרים עברו גם כן את הטקס - התמונה, ולאחריה
המכות. מישהו דאג לחמם את החבר'ה האלה היטב לפני שיצאו
לפשיטה.
הקצין נופף מולנו בתמונה וצרח, "איפה הוא? הא?! איפה מתחבא
המניאק? אני יודע שהוא היה כאן, אז אני לא רוצה לשמוע שקרים,
ברור?!"
שתקנו.
"או.קיי. בסדר. שלא תגידו אחרי זה שלא נתתי לכם צ'אנס."  הוא
סימן לשני חיילים, והם צייתו. יניב היה הראשון. הוא הוטל על
הרצפה והמכות נחתו. מדויקות. חזקות. כואבות. בדיוק כמו שלמדנו.
הקצין אותת להם להפסיק, וחזר על השאלה, כשהוא מנופף בתמונה
שבידו - "איפה?"
מוחי רתח. גם אני רציתי לדעת איפה. איפה המח"ט המזדיין? שייכנס
עכשיו ויפסיק את הסיוט האומלל הזה. זה החיילים שלי שחוטפים כאן
מכות! ואני - אני בשבילם כמו אבא! הילדים שלי, ואני לא יכול
לעשות כלום! אסור לי לנסות ולהזדהות כחייל - הם מצפים לזה.
איפה המח"ט המזדיין?
הפקודה ניתנה, והמכות שבו לנחות. הפעם על נעם. קת. נעל. נעל.
קת. זרזיף דם התנהל מאפו של נעם, מכתים את ריצפת האבן הקרה. דם
יהודי על ריצפה ערבית. נעם שמר על שתיקה. מה כבר יכולנו
להגיד?
"איפה?" צווח הקצין, ששתיקתנו רק העלתה את חמתו.  והמכות
נמשכו. חזק. מדויק. כואב.
איפה המח"ט המזדיין? זה כבר עובר כל גבול! חייבים לפעול. מה
לעזאזל עושה אימא ערבייה כאשר מכים את ילדיה בפניה? מה? חייב
לשחק את המשחק, לדבר עם הקצין, לשכנע אותו שזאת טעות אחת
גדולה, שאנחנו בסך הכל משפחה פשוטה שרוצה לחיות בשקט. בלי
חיילים, בלי חיפושים, בלי אינתיפאדה, בלי כל כך הרבה אלימות.
מה להגיד? אני הרי יודע מה עובר לי בראש כשהשב"כ הכל יכול
מצביע על בית כמקום מסתור למבוקשים. אני יודע שבעיני הקצין הזה
כולנו שותפים לפשע, מחבלים בתחפושת. מה היה משכנע אותי להפסיק?
מה?
החיילים עברו לתומר. המכות נחתו בקצב נוראי, וככל שבוששה
התשובה המיוחלת, כך גבר תסכולם והעצימו המכות. לפתע עזב הקצין
את החדר. המכות פסקו.
זהו, חשבתי. שם בחוץ מסביר לו המח"ט את כל התרגיל וכבר זה
נגמר. כבר.
והוא חזר. בצעד החלטי הזיז את שני החיילים שרכנו בסמוך ליניב.
בידו אחז אקדח. הוא דרך אותו, הצמיד את הקנה לראשו של יניב
וסינן לעברי:
"תסתכלי לי בעיניים ותקשיבי טוב, זונה ערביה!"
הסתכלתי. והקשבתי.
"את רואה את התמונה הזאת? האיש הזה, המניאק הזה, הרג שלושה
חיילים, ומי יודע כמה אזרחים יהודים, ואולי אפילו כמה משלכם.
אז או שאת מספרת לי לאן הוא הלך, או שאני מתחיל לצמצם לך את
המשפחה אחד אחד - והוא יהיה הראשון!"
אלוהים אדירים! זה מה שסיפרו להם? זה מה שהאכילו אותם? זה
ה'מבוקש' שלהם? רוצח חיילים? עכשיו זה מסביר הכל. עכשיו הכל
ברור. אני הרי יודע איך הדם עולה לי לראש במצבים האלה. הייתי
שם . יותר מפעם אחת. יותר מפעמיים.
המצב נראה לי מסוכן מידי. אקדח דרוך מכוון לראשו של יניב ותכף
יתרחש כאן אסון. חייב לפעול! עכשיו! בחנתי את האפשרויות:
להזדהות אני לא יכול, הם לא יקנו את זה. לא עכשיו.  אני יכול
לקרוא למח"ט בשמו. כן, אם אני רק אצעק את שמו עכשיו הוא יבין
שהמצב יצא משליטה וימהר פנימה לעצור את הטרגדיה הזו.
עשיתי צעד קדימה לעבר הקצין, ידיי מורמות לאות כניעה. רציתי
לצעוק שיפסיק, שהכל טעות אחת גדולה, לקרוא למח"ט שייכנס.
הבעיטה בבטן הקדימה אותי. התרסקתי על הרצפה חסר נשימה. החייל
שעמד מאחוריי אחז  בשערי בעת שנפלתי, והפיאה נתלשה. שכבתי על
הרצפה, נאבק על כל נשימה. החייל עמד נדהם, הפיאה השחורה מדלדלת
בידיו כפיסת בשר נא. הקצין נעץ בי זוג עיניים פעורות לרווחה.
הוא נראה כילד קטן אשר הרגע קיבל את המתנה הטובה ביותר שיכול
היה לדמיין לעצמו. כך נותרנו קפואים למשך שניה, אולי שתיים,
ואז הוא הסתער עליי. מביט בתמונה. מביט בפניי. שוב בתמונה. שוב
בפניי. עיניו ברקו. רגע הניצחון. בשביל זה הוא עבד כל כך קשה.
הוא לא חיה - הוא לוחם! לוחם בצבא הכי צודק בעולם, ששוב ושוב
מוכיח כי הערבים הבני-זונות לא יכולים לת'חמן אותנו. מחופשים
או לא, בסוף נתפוס את כולכם!
חיכיתי למכות. לפורקן הניצחון. ל"עונש" המגיע לי, לפני שיחליפו
אותי באיזה עסקה עם אש"ף. הנה זה בא, וזה יכאב. אבל המכות לא
נחתו. קולו של המח"ט נשמע מעבר לדלת הפתוחה. זו ההצלה שלי! שם
- מעבר לדלת! להגיע אליו והכל ייגמר!
דרכתי כל שריר ושריר בגופי, מוכן לזינוק המכריע, ספרתי עד
שלוש- וזינקתי.
כנראה שהפתעתי את כולם. עוד לפני שקלטו את שהתרחש כבר הייתי
מחוץ לחדר. אני בחוץ. זהו, נגמר. מולי, במרחק של עשרה מטרים,
עמד המח"ט. הנה הוא. המושיע. היחיד שיודע את האמת. היחיד שיכול
להפוך אותנו בחזרה ממחבלים מניאקים לחיילים. להעביר אותנו את
החומה המפרידה בין שלהם לשלנו. בין מותר ואסור. כבר זה נגמר.
הסיוט מאחורינו. הלקח נלמד. המבצע הצליח.  עוד כמה דקות כולנו
נתחבק, לוחמי הצחנים יתנצלו, יסבירו שלא היה להם מושג קלוש.
מפקדם יעמוד המום, נכלם. אני אנחם אותו- "אחי, עשיתם עבודה
מצוינת. באמת, טובים כמעט כמונו", ושנינו נצחק באחוות לוחמים.
הבזק אור. רעם. הלם. שקט.
את שהתרחש בשניות הבאות אני זוכר בברור עד היום, כאילו אני
צופה בסרט שחור לבן, בהילוך איטי. המח"ט ואני, זה מול זה, נשקו
מכוון אליי. קנה מעלה עשן. התדהמה מתפשטת על פניי. נפילה איטית
לאחור. חבטת הגב בקרקע. כאב איום.
ושקט. וחושך.
המח"ט קרב אליי, הצמיד פניו לשלי ולחש, "זהו - נגמר".
"חדל!" צעק מלוא ריאותיו את הפקודה, "חדל אש! חדל אש! זה
כוחותינו!"
" חובש! אני צריך חובש! יש כאן אחד קשה!"
מי קשה? אני? אור מסנוור על עיניי, ולאחריו המולת צוות רפואי.
שקיות נקרעות, תחבושות, כלי ניתוח. ושקט. וחושך.
בשלב זה איבדתי את ההכרה, אבל לא קשה לי לדמיין את שהתרחש
סביבי. חיילים מבוהלים, מבולבלים, מתרוצצים אנה ואנה. חובשים
מוזנקים לטפל בכולנו. תאונה. תאונה מבצעית נוראה. כוח מסתערבים
שנפגע מירי כוחותינו, יספרו בחדשות. המח"ט יסביר לעיתונאים כי
כאשר הסתער לעברו מחבל  החשוד כחמוש, לא נותר לו אלא לפתוח
באש. אלו ההוראות. איזה בלגאן. הבלגאן הכי מתוכנן שפגשתי בחיי.
ודובר צה"ל יסביר כי כאשר עוסקים בפעילות מבצעית מסוג זה לא
ניתן למנוע לחלוטין תאונות. אלוהים אדירים - איזה בלגאן.
מעולם לא התעניינתי איך יצא מזה המח"ט בשלום, אבל הוא יצא. היה
לו סיפור כיסוי מושלם, עד אחרון הפרטים. הוא כנראה תכנן את
'מבצע מצפון' זמן רב.
"את בסדר?", שאלתי את רוני, מתנתק לפתע מן הזיכרון, חוזר אל
ההווה, "את נראית מעט חיוורת".
"אני סתם קצת המומה, אתה יודע, מנסה לעכל".
"אני זוכר משהו נוסף. בתוך כל התופת הזו, לפני שמישהו בכלל קלט
מה קרה, התכופף אליי המח"ט שנית.  הוא הביט בי עמוק בעיניים.
"אתה תהיה בסדר", אמר, "קיבלת מתנה מיוחדת היום - שמור עליה".
ידה של רוני גלשה מטה, מלטפת את הצלקת. "צלקת מאוד סקסית, אני
מודה, אבל אני בכל זאת מסוגלת לחשוב על כמה מתנות יותר
משמחות...".
חייכתי. "זו לא הצלקת, חמודה", נאנחתי, "זה מה שמתחתיה. וזה
בוער שם למטה ולא מרפה. שם", הצבעתי אל מתחת לצלקת, "עמוק
בפנים, נמצא המצפון. אותו מצפון שכולנו מחפשים לעיתים קרובות,
ורק מעטים באמת מוצאים".
שתקתי. רוני הביטה לתוך עיניי. נשימותינו התאחדו למקצב אחד.
והיא הביטה. עמוק פנימה, קודחת בעיניי, חודרת את האישונים,
עמוק לתוככי המוח. מעבר לזיכרונות, מעבר למחשבות, מעבר
לתחושות, מעבר לרגשות, מפלסת דרכה במבוכי התת מודע, פורצת
בקלות מנעולים, פותחת שערים, מנווטת דרכה במיומנות בתעתועי
הנפש, עד החדר ההוא. הסגור. המקודש. ואז. באצבע נעלמה, התירה
את המנעול, הדלת נפתחה ורוני ניצבה במרכז. "אני אוהבת אותך",
לחשה ללא קול לחלל. והמילים הדהדו אנה ואנה, נספגות בקירות
המקדש, סודקות את הביצורים, מפוררות את החומה. רוני יצאה,
והמנעול שוב לא נחתם.
כך, נסוגה ברכות, שבה במבוכי התת מודע, חוצה את נתיבי הרגשות,
התחושות, הזיכרונות, בחזרה אל ההווה, אל אישוניי, אל עיניי -
עד שמבטינו נפגשו. בחוץ.  
דמעה גדולה נקוותה בזוית עינה, גולשת מטה במורד הפנים.  כמה
שאת יפה.
הבטנו יחד בחלון. בוקר חדש הזדחל לו לאיטו, דוחק את שאריות
הלילה מעל לעיר.
שילבנו ידיים ושתקנו. לא היה עוד מה לומר.