"שלום." נכנסתי בהיסוס לתוך בית שדלתו הייתה פתוחה
"שלום, שלום, תיכנסי. אלון יושב ליד הטלוויזיה," נשמע קול
מהמטבח.
מימיני היה סלון רחב ידיים. על ספת עור לבנה ישב ילד בהיר
ושמנמן, בוהה בדמויות המרצדות על המסך.
הלכתי והתיישבתי לידו. "עובדות החיים" הייתה התוכנית שבו הוא
צפה.
"אף פעם לא הבנתי למה קוראים לתכנית "עובודות החיים". הבנות
האלה בכלל לא עובדות!" הוא אמר לי כשכתוביות הסיום החלו להופיע
על המסך.
"הן לא עובדות, כמו בעבודה, הן לומדות על העובדות בחיים,"
ניסיתי להסביר לילד שישב לידי.
"אהה" רציני נשמע מכיוונו ואחר כך גיחוך קטן. "איזה טיפש אני,
תמיד חשבתי שזה עובדות החיים..."
אלון היה ילד מחונן שנתבקשתי לעשות לו בייביסיטר בימי החופש.
הוא עלה לכיתה ג' ואני לכיתה י'.
"חשבתי שתהיי יותר גדולה," אמר לי אלון בהמשך היום, כשישבנו
במטבח בזמן שהראה לי איפור לפורים שהוא אוהב לשחק בו ביומיום.
"נגה ספיר," הוא המשיך. "נגה ספיר זה שם של סטודנטית."
באותו יום לקחתי את אלון לבריכה. הייתי איתו שם קרוב לארבע
שעות. חצי מהזמן חשבתי לעצמי שהעניין הזה משעשע נורא, שמשלמים
לי ללכת עם ילד חמוד לבריכה.

אלון נפטר לפני כשנה. הוא נפטר מלוקימיה. הוא בטח היה בכיתה
ה', אולי קצת יותר.
לנצח הוא ישאר בכיתה ה'.

"נגה?" שמעתי קול קטן ובטוח מעברו השני של הקו כשהרמתי את
הטלפון .
"כן, זו נגה," עניתי.
"שלום. מדבר אלון."
"היי אלון. מה שלומך?"
"בסדר. יכול להיות שתוכלי לבוא אליי היום?"
"כן, בטח. עוד שעה זה בסדר?"
"כן כן," נשמע קול מאושר בצדו השני של הטלפון.
הגעתי לביתו של אלון. הוא היה בחדרו. עליתי מיד בתנועות קלילות
ופתחתי את הדלת.
בפתח נגלה אליי אותו ילדון שמנמן וחמוד שכבר הכרתי, יושב
ומדביק ניירות צבעוניים על קופסאות תרופות.
"היום אנחנו עושים קופסאות," הוא אמר לי.
"טוב," אמרתי. הבאתי כיסא והתיישבתי לידו.

הלכנו ברחוב, אני ואחותי. פתאום היא אמרה לי "זוכרת את הילד
הקטן שהיית עושה לו בייביסיטר לפני כמה שנים? אלון?"
"כן, בטח," עניתי בלי אפילו לחשוב. איך אפשר לשכוח ילד כזה?
"את יודעת שהוא נפטר לפני שנה בערך?"
"מה? ממה?"
"מלוקימיה," היא ענתה לי. "לא הייתי בטוחה אם סיפרתי לך או
לא."
"לא, לא סיפרת לי."

"את מכירה הומואים?" אלון שאל אותי בצורה הכי ישירה שיכל
"כן..." עניתי בהיסוס "אני חושבת."
אף פעם לא פגשתי ילד בכיתה ג' ששואל שאלות כאלה. בחיי, מאיפה
הוא יודע מה זה בכלל? אני לא ידעתי איך תינוקות באים לעולם עד
כיתה ד'.
"איך קוראים להומו שאת מכירה?" הוא המשיך לחקור
"זה לא ממש משנה, אלון. אני גם לא בטוחה אם הוא באמת הומו,"
עניתי, מנסה להתחמק.
"יש לך חבר?" הוא המשיך ושאל.
"לא," עניתי.
"אהה. טוב," הוא קיבל בהבנה.
כשאמו חזרה הביתה הלכתי להחליף איתה כמה מילים. היא שילמה לי
ועליתי להגיד שלום לאלון.
הוא כבר היה שכוב אל מול הטלוויזיה שבחדרו. ניפנף אליי ושלח לי
נשיקה באוויר.
יצאתי מהחדר והלכתי הביתה.

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אלון, ילד בכיתה ג'. ילד
חמוד, בהיר שמנמן ומחונן.
התמונה שלו שולח לי נשיקה באוויר טבועה לי בזיכרון.
מאותו רגע ששמעתי על פטירתו של אלון הזיכרונות שבו ועלו.
פלאשבקים של זיכרונות מלפני שלוש שנים, אולי קצת יותר.
זיכרונות של שאלות, מראות. מאז אני לא יכולה לחשוב על משהו
אחר.
אלון לנצח ישאר בכיתה ה', אולי קצת יותר.
תמיד ישאר ילד קטן ובהיר.

לזכרו של אלון